בשנות העשרה לחיי, כש"הביטלס" היו גיבורי התרבות האולטימטיביים, חשבתי לעצמי שאם אוכל לבחור לחיות בתקופת זמן אחרת, אז הייתי הולך על סוף שנות השישים תחילת שנות השבעים. המיקום - סאן פרנסיסקו. היום, הייתי חוזר לאותה תקופת זמן, אבל לניו יורק.
באותה תקופה, הפכה מוסיקת הריקודים האפרו-קאריבית ממוזיקה אתנית שפונה לקהל מצומצם, למוזיקה שסוחפת אחריה המונים. המהפך הזה התאפשר בעזרת שילוב נדיר של אומנים מוכשרים באופן יוצא דופן, וחברת תקליטים שהבינה את הפוטנציאל המסחרי שטמון במוזיקת הריקודים האפרו-קריבית והחליטה לשווק אותה לפי כללי המשחק של אמריקה.
ניו יורק, שבמשך שנים אירחה אומנים לטיניים לסיבובי הופעות מזדמנים הפכה בבת אחת למרכז מוסיקאלי שניהל דיאלוג כשווה בין שווים הוואנה סאן חואן וקאלי.
ג'וני פאצ'אקו, האיש שעומד מאחורי "פאניה רקורדס"(ביחד עם ג'רי מאצ'וקי) ואמנים כמו סליה קרוז, לארי הרלאו, צ'או פליסאנו וכו, אחראי במידה רבה לחיבור בין וילי קולון להקטור לבוא.
האלבום הראשון שהקליטו השנים – El Malo, יצא בשנת 1967. וילי קולון היה אז בן 17 בלבד והקטור לבוא בן 21. למרות שהוא לא זכה לאהבת המבקרים הוא כבש את הקהל וסלל את הדרך לבאים אחריו.
Willie Colon & Hector Lavoe
האמת היא שכל אחד מהאלבומים שהקליטו השנים, ראוי לטור משלו, בכל אופן, בחרתי לפתוח עם Cosa Nuestra , תקליט שייצא בשנת 1971 ונחשב ל "(הכנס/י איזו קלישאה שמתחשק/ת לך) " הסלסה.
כל מי שרוצה לערוך הכרות עם המוזיקה של השנים טוב יעשה אם יתחיל עם התקליט הזה.
זה הוא התקליט הרביעי במספר שהוציאו השנים. הלהקה שמלווה את הצמד כבר הרבה יותר מנוסה ומשופשפת אבל ההתמקצעות לא באה על חשבון היצירתיות והתאווה להתנסויות.התקליט כולו, עומד בסימן נגינת הטרומבון של וילי קולון והקול החודר של הקטור לאווה, עוד לפני שהוא החל מתדרדר לסמים.
רצועת הפתיחה,Che Che Cole נפתחת אם דקלום של תפילה בשפת הבאנטו (ניב אפריקאי), שמובילה לשילוב של שני מקצבים שמקורם מפורטו ריקו – בומבה (Bomba) ובאקינה (Baquine) ביחד עם הבמבה (Bembe) שמגיע מקובה. מי שרוצה לקבל אחת ולתמיד הגדרה למילה סלסה, שיקשיב...
הטומבאו של No me llores mas ממשיך את אווירת הקרנבל, אבל האזנה למילים מעבירה צמרמורת בכל מי שמכיר את סיפור חייו הטרגי של הקטור לאווה.בשיר הקטור, כאילו חוזה את מותו בטרם עת (1991).
אחר כך מגיע Ausencia בולרו מלודרמטי וקורע לב, בו הקטור לאוה מוכיח למה הוא זכה לכינוי El Cantante de los Cantantes (בתרגום חופשי: הזמר האהוב ביותר על שאר הזמרים).
להקות רבות מנסות לשחזר כיום את הסאונד של הטרומבון של וילי קולון,אולם מעטים (ראה מקרה ג'ימי בוש) מצליחים להעביר את הרחוב והעיר לאוזני המאזינים.
בעוד וילי קולון (יליד הברונקס) הושפע רבות מהסאונד של נגני הג'אז של ניו יורק, הקטור לאוה (פונסה,פורטו ריקו) מעולם לא נפרד מהרחוב האפרו קאריבי. ב Sangrigorda הוא מתחיל דיאלוג מתמשך עם הסמלים האפריקאים והסאנטריה , דיאלוג שיגיע לשיאו באלבום מאוחר יותר בתקליט – El Juicio עם .Aguanile
תקליט שלא נס לחיו גם היום ומומלץ לכל מי שרוצה להתחבר לשורשים של מוזיקת הריקודים הלטינית המודרנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה