En primera planaחייו האישים של איזאק דלגאדו משקפים את האנדרלומוסיה המוזיקאלית שמאפיינת את יצירתו החל מתחילת המילניום.
בתום תקופת "תור הזהב" של הטימבה הקובנית (סוף שנות ה-90), החל דלגאדו לנדוד בעולם, השתקע לפרק זמן קצר בספרד ולאחר מכן חזר להוואנה על מנת לשחרר ב 2005 את האלבום המצוין Prohibido. דווקא כשנדמה היה שדלגאדו מצא את מקומו, הוא קם ועזב בתחילת 2007 לארה"ב ושיחרר החודש אלבום ראשון שהוקלט כולו בארה"ב.
אם Prohibido ייזכר בעיני כאלבום של "יורד" החוזר למקורות, מחפש טוב טוב ומוצא את הניצוץ שהאיר את נעוריו, אזי En primera plana מסתמן כמו תקליט שהוקלט ע"י "יורד" אשר מנסה לכוון לכיוון זר ואחר, שברור שהוא אינו שולט בו.
השוק המסחרי של ארה"ב מכתיב תנאים מוזיקאלים אחרים לגמרי מהחממה הקובנית נטולת השיקולים המסחריים, בה יכולים אמנים להתנסות מבלי לחשוש כי כשלון מסחרי ימית עליהם אסון כלכלי ("גם ככה נאכל קונגרי לארוחת צהרים ופיצה מגעילה בערב...").
על מנת להצליח, השכיר דלגאדו את שירותיו של המפיק סרגיו חורחה שסוחב את דלגאדו לרחבות הריקודים של מיאמי וניו יורק ובדרך מאכזב את אלו שזוכרים לו את הימים בהם היה פורץ דרך אמיתי.
שלא ישתמע אחרת, גם בוורסיה האמריקאית שלו, דלגאדו מוציא אלבום מצוין שאין לי ספק שיתברג במקום טוב בסיכומי סוף השנה. שורת החברים מהוואנה שהוא מצעיד לאולפן כוללת את
אלין פרז שמפליא כתמיד לנגן על הבס, ישראל "קאצ'או" לופז והפסנתרן, חברו ל-ng la banda, גונזלו רובלקבה.
אבל דווקא מי שפותח את האלבום הוא ויקטור מנואל, זמר סלסה מינטסרימי, שמסמן את הכיוון הכללי אליו צועד דלגאדו.
כמעט כל רצועה באלבום הינה להיט בפוטנציה אולם דווקא הרצועות הטובות באמת הם Sone/La Campana ו Paquito va שמזכירות את היכולות של דלגאדו מתקופת הטימבה.
הרצועה שמסיימת את האלבום היא רצועת צ'אנגווי (מוזיקה מסורתית שמקורה במזרח קובה) מקסימה, שכמו נועדה להזכיר לכולם מאיפה דלגאדו הגיע. הרצועה מסתיימת בסולו קונגס מאלף של ג'יובני הידאלגו הפורטוריקני,מה שמעיד יותר מכל על לאן דלגאדו הולך...
