בית הספר לסמבה Beija Flor זוכה במצעד המנצחות

במצעד המנצחות שהסתיים אתמול בריו זכה בית הספר לסמבה Beija Flor בפעם העשירית בתולדותיו. זו היא הזכיה הרביעית במספר בעשור הזה ובית הספר Beija Flor שקיים כ 60 שנה מבסס את מעמדו כאחד מבתי הספר המובילים לסמבה בריו דה ז'אנירו. הנושא שהציג Beija Flor הוא אפריקה.

להלן לינק לתמונות מתוך מצעד המנצחות של Beija Flor

מהנעשה בעולם הטימבה

* איזאק דלגאדו עזב את קובה ועבר להתגורר בטמפה, ארה"ב שם הוא מקליט את תקליטו החדש.
זה אותו איזאק שבתקליטו האחרון "Prohibido" הוא הקניט את מנולין, מוזיקאי שעזב גם הוא לארה"ב ושר לו : ""que tu te creiste cuando tu te fuiste, hayas tu, te estas haciendo el yuma, y si no viniste salsa que te perdiste".

* פופי נפרד לשלום מהזמר Pepecito "Pepe" Gómez , הזמר הטוב ביותר לדעתי בהרכב ומי ששר את La borrachera המצוין באלבום האחרון. במקביל ניתן לשמוע שיר חדש ומצוין מתוך אלבומו הבא של פופי שעדין לא ברור מתי ייצא לאור. השיר חדש קרוי Calla Calla (שתוק, שתוק ) וניתן לשמוע באתר http://www.salsa2salsa.com/. את השיר אגב, שר פפה והוא ככל הנראה הוקלט לפני הפרידה.

פפה שר את La borrachera

* שמועות על האלבום בכורה לרוברטו גויאקאן (רוברטון) מהלוס ואן ואן החלו זולגות לרשת ולפורומים השונים. לפי אנשים ששמעו את האלבום ניתן לצפות לאלבום רך ולא אגרסיבי שיכלול שירי בולרו לצד רצועות טימבה.

* ולסיום, לחיצה על הקישור , תוביל אתכם לצפייה בזוג רקדנים קובנים שמפגינים ביצועים יוצאים מהכלל.
http://www.youtube.com/watch?v=M9yugsVjfnc

קרנבל 2007 - היום השלישי

זה הולך ומשתפר..

היום אנחנו בסימן היום השלישי ולכן 3 תמונות מזוית אחורית.

קרנבל 2007 - היום השני

כמובטח - תמונת היום

קרנבל 2007

זה מתחיל היום ...

האורגיה הכי גדולה בעולם.

למי שרוצה לצפות בשידור חי :

http://www.carnaval.salvador.ba.gov.br/carnavalAoVivo.asp

פאריסון ינסה להביא בכל יום תמונה אחרת מהקרנבל של בראזיל.

אלבומי הטימבה הטובים של 2006

אמנם קצת באיחור אבל גם לשנת 2006 מגיע את הסיכום שלה.
לאחר היבול המוצלח בשנת 2005, בה מרבית ההרכבים המובילים הוציאו תקליטים מופלאים, היה זה אך טבעי שהשנה החולפת תתאפיין בבינוניות מרגיזה. ובכל זאת הצלחתי לשלוף שלושה אלבומים שבלטו לטובה.

Manolito simonet y Su Trabuco – Hablando en Serio

למרות שסינגלים מתוכו יצאו כבר בתחילת 2005, Hablando en serio יצא באופן רשמי בשנת 2006. מבחינת האיכויות המוזיקאליות הוא יכול בקלות להתברג לחמישיה הפותחת של 2005 ולמרות זאת כיוון שלא סקרנו אותו שנה שעברה אני בקלות רבה מכתיר אותו לאלבום השנה של פאריסון.
למרות שלא מדובר בהרכב הפרונט לין (זמרים) הטוב ביותר של הטרבוקו, נדמה שמנוליטו סימונט, האיש והחיוך, הצליח לכבוש פסגות מוזיקאליות חדשות והוציא תחת ידיו אלבום מופת שכל שיר בוא הוא יצירה מורכבת שמספקת למאזין הסקרן אין ספור בריקים וטומבאוים מבריקים ולרקדנים שלל להיטים שליחם אינו נס גם לאחר שנה של השמעות רצופות ברחבות הריקודים.
זה הוא התקליט הטוב ביותר של הטרבוקו מאז החלו לעבוד תחת שרביטו של מנוליטו בשנת 1996מה שהפך אותם לאחת הלהקות המבוקשות ביותר להופעות בקובה ובעולם (מישהוא אמר ישראל?).

Mamborama - directamente al mambo

ממבורמה ההרכב של ביל וולפר ממשיך לעמוד בסטנדרד הגבוה שהציב האלבום הראשון (Entre La Habana y el Yuma ) שיצא בשנת 2003.
וולפר, מוזיקאי אמריקאי, כבר מזמן חדל להיות ה "Wana be Cubano" והפך למוזיקאי מבוקש, שטובי הנגנים הקובנים מוכנים להקליט בשבילו. בין אילו שהתייצבו הפעם ניתן למנות את סזאר "פופי" פדרוסו , ג'יראלדו פילוטו מקלימקס,מנוליטו סימונט, רוברטון מהלוס ואן ואן, Cubanito 20.02 ואל טוסקו מ NG La Banda שהפליא לנגן על חליל הצד ברצועה "Pajarita" וגם מביא עימו את זמר הבית שלו - טוני קאלה. אבל כל אלו לא משתווים לאיכויות שמביא עימו קרלוס קלונגה, שמידי פעם מבליח בכל מיני פרויקטים ומספק לנו רצועות מופלאות כמו "La Bailarina " שהיא ללא צל של ספק הרצועה הכי טובה בדיסק.

Calle Real – Con Fuerza

לא ממש קובנים אבל המוזיקה שמיצרים החברה של Calle Real היא טימבה טהורה ואני מוכן להתווכח על כך עם כל מי שטוען אחרת. ממקום מושבם בשוודיה הקרה, יוצא לו אלבום בכורה מבטיח שמגיע עם הרבה כוח (con fuerza) ואנרגיה גבוהה. האזנה לתקליט מגלה 12 רצועות מקוריות הבנויות כהלכה ונשענות על שירה מצוינת של תומאס סבסטיאן אבי (Thomas sebatian eby) , עיבודים נהדרים ולא פחות חשוב, הפקה וסאונד מהוקצעים שנשענים על עשרות שנות ניסיון וקידמה טכנולוגית שהצטברו בשוודיה, לכל הדעות מעצמת פופ בקנה מידה בינלאומי.

צ'ה גווארה – בשירות הקפטילזים

האיקון של ארנסטו "צ'ה" גווארה מגלגל מיליונים. מיד שנה נמכרים אלפי חולצות, הדפסים ותמונות הנושאות את דיוקנו של מנהיג המהפכה הקומוניסטית בקובה.
מי שיבקר בקובה יבחין מייד כי הפרסומת היחידה הקיימת ברחובות היא פרסומת בשבחה של המהפכה. והטאלנט הנבחר – מי אם לא מיודעינו צ'ה.
"התיירים מעריצים אותו, קונים חולצות והדפסים בעשרות דולרים ומשאירים אותנו כאן לחיות אם התוצאות העגומות של מעשיו" כך מתאר בפני חואן, בעל החדר בו התאכסנתי בהוואנה, את יחסם של מרבית הקובנים לארגנטינאי הכי קובני בעולם.

פרסום ראשון בקובה
התמונה המפורסמת של ארנסטו צ'ה גווארה צולמה ע"י צלם אופנה בשם אלברטו "קורדה" דיאז בשנת 1960. התמונה שזכתה לכינוי "el guerrillero heroico" היא תוצאה של שני לחיצות כפתור אשר הנציחו את המנהיג בהתהוות, כשהוא יורד מעל לבימת הנואמים. העיתון בו עבד קורדה סירב לפרסם את התמונה ולכן היא נותרה תלויה בסטודיו שלו שנה עד שנלקחה על מנת לעטר מודעת פרסומת לכינוס שנערך בהוואנה .

התמונה המקורית כפי שצולמה על ידי קורדה

לראשונה בארופה
את התמונה הביא לאירופה מוציא לאור אטלקי בשם ג'יאקומו פלטרינלי. פלטירנלי שביקר בבוליביה הבין שגווארה נרדף על ידי הצבא הבוליביאני בסיוע נמרץ של האמריקאים ושימיו ספורים. הוא הגיע לקובה נפגש עם קורדה וקיבל ממנו במתנה את ההדפס.
כאשר חזר לאיטליה הוא הדפיס מאות עותקים וחילק אותם לידידים על מנת לעורר את המודעות בקשר למצב הקשה בו נתון גווארה.
מותו של גווארה ב1967 הוביל לפרסומה הראשון של התמונה ברבים בקובה ובשאר העולם.
פלטירנאלי שהבין את הערך הכלכלי העצום שטמון בתמונה דאג להוסיף לה סמן קטן בתחתית אשר מגן עליה בזכויות יוצרים.
בתחילה היה גווארה אהוד על קבוצות מחתרתיות של מהפכנים ברחבי העולם ופלטרינאלי מחר רק עותקים ספורים מהתמונה.אם השנים הפך גווארה לסמל של כל מורד מתחיל קרי עשרות בני נוער והיפים מתבגרים. התמונה שצילם קורדה הכניסה מיליונים לכיסו של פלטרינלי והשאירה את צלם התמונה – קורדה, חסר כל בקובה.וכך באופן אירוני למדי הפך פרצופו של גווארה לאחד הסמלים הקפיטליסטים הנמכרים ביותר בעולם לצד איקונים כמו נייקי ופומה.

תקליט חדש לאפריקאנדו

להקת אפריקאנדו הוקמה בתחילת שנות ה90 על ידי צמד מפיקים מסנגאל, אברהים סילה ( Ibrahim Sylla) ובונסנה מאיגה (Boncana Maiga).
השניים החליטו להפיק פרויקט ייחודי אשר בו ייטלו חלק שורה של זמרים מוכשרים מאפריקה ביחד עם נגני אולפן לטיניים מניו יורק ומיאמי.
התוצאה הייתה אלבום סלסה (Trovador) שהופק על פי כל כללי הז'אנר הלטיני ובלט לטובה בשל השפה והשירה האפריקאית שהתלבשו מצוין על הלחנים והעיבודים הלטיניים.
מאז הפיקו השנים עוד שישה תקליטים שהניבו שלל להיטים שהושרו בשפות רבות ומגוונות כמו וולוף,ספרדית וצרפתית.

Ketukuba – שפירושו "במקור מקובה" ( באחד הניבים המדוברים בבנין), הוא התקליט השביעי של צמד המפיקים הסנגאלי.
מבחינת העיבודים והלחנים, התקליט אינו מספק הפתעות מיוחדות. שתי הרצועות הטובות בתקליט הן עיבודים לשירים מוכרים:
השיר "מריו", אשר מגולל את תלאותיו של ג'יגולו לטיני שנעזב פעם אחר פעם ע"י הנשים הרבות אותן הוא מנסה לפתות, הושר במקור ע"י פרנקו לקצב הרומבה . ואילו השיר "נינה נינה" שמבוצע באלבום ע"י ג'ו קינג, הוא ביצוע מצוין שעולה על המקור של ה"פאניה אל סטראס".
כמו בתקליטים הקודמים של סילה ומאיגה, את העניין מספקים בעיקר הזמרים אשר מצליחים לרגש ולחבור לסלסה בטבעיות למרות שהשירה אינה בספרדית.
חבל במקצת לגלות שסילה ומאיגה אינם מתפתחים עם השנים מבחינת הלחנים והעיבודים, למרות שהסטנדארטים של ההפקה הם גבוהים מאוד.
לסיכום, מי שמכיר את אפריקאנדו לא יפול מהכסא ולאלו שלא Ketukuba יכול בהחלט להוות את הצהר לעולמה של אחת הלהקות המעניינות ביותר שפועלות בזירת הסלסה העולמית.

פאבלו אסקובר - המאפיונר העשיר ביותר בעולם

גם היום, 13 שנים אחרי מותו, עלה שמו של פאבלו אסוקבר כמעט בכל שיחה חולין שניהלתי במהלך ביקורי. נבירה בפרטי הביוגרפיה האישית שלו מגלה פרטים מדהימים על השנים בהם הייתה מדינה שלמה נתונה כבת ערובה לגחמותיו האישיות של איש שמן ואכזרי שלימים נזכר מעל דפי ההיסטוריה כברון הסמים המפורסם ביותר בעולם.

פאבלו אסקובר החל את קריירת הפשע שלו בתחילת שנות השבעים כשודד שהתמחה בעיקר בשוד מזוין של כלי רכב. השיטה האהובה עליו הייתה שוד משאיות תוך כדי רכיבה על אופנוע.
מהר מאוד הבין אסקובר שהכסף הגדול מצוי בסמים והחל מבריח בעצמו סמים מאקוודור לקולומביה. לאחר שנתפס ב1976 וכמעט הוצא להורג על ידי השוטרים, למד אסוקבר שיעור חשוב ביותר. מעתה והלאה הוא לא השתתף מעולם באופן פיזי בשום הברחה אלא הקפיד לנהל את הללו מרחוק.

באמצע שנות השבעים עיקר הקוקאין יוצר בפרו ובוליביה. קולומביה שימשה כארץ מעבר בלבד בה יוצר קוקאין בכמויות קטנות ובאיכות נמוכה.
מהפכת הדיסקו והסקס החופשי, הפכה את האבקה הלבנה ללהיט התורן בקרב הבליינים אנשי עולם הזוהר וכל מי שנהג להתחכך בו.
הביקוש הצומח לסם החדש גבר על ההיצע ואסקובר החל לגדל ולייצר בעצמו את הקוקאין בקולומביה. לאט לאט עבר הקוקאין הקולומביאני טרנספורמציה והפך מזן נחות לאחד האיכותיים ביותר בעולם.

על מנת להבריח את הכמויות הגדלות והולכות של קוקאין נעזר אסקובר בספינות מרוץ ובצי מטוסים פרטי שכלל גם הליקפוטר. הוא שיחד עשרות פקידי ממשל ומי שהפנה לו עורף חוסל.
שיטת החיסול האהובה עליו נותרה באמצעות מתנקשים, אנשי אמונו שנשלחו לבצע את המשימה על אופנוע. עד היום אוסר החוק בקולומביה על שני גברים לרכב על אופנוע יחדיו, שריד לתקופת החיסולים הידועה לשמצה.
בנוסף, נודע אסקובר כאיש אשר המציא את "העניבה הקולומביאנית", שיטת הריגה אכזרית במיוחד לפיה לאחר שיסוף הצוואר מוציאים את לשונו של הקרבן דרך החור וקושרים אותה סביב צווארו.

ההון הגדול הקנה לאסקובר מעמד של כל יכול בקולומביה. רשת ההברחות שטווה חלשה על 80 משוק הקוקאין העולמי!!! לפי הערכות שונות הקרטל גלגל כ30 מיליארד דולאר בשנה. הוא עצמו, נחשב לאיש השביעי הכי עשיר בעולם.

על מנת לרכך במעט את המוניטין שיצא לו כרוצח חסר עכבות, הוא החל בונה שיכוני מגורים, בתי חולים, בתי ספר ואצטדיוני כדורגל שנתרמו לשימושם של מעוטי יכולת. הכריזמה הטבעית בה ניחן, הפכה אותו בין לילה ליקיר האוכלוסייה המקומית הענייה שראו בו מעין רובין הוד מודרני.

אולם ככל שהתרחבה האימפריה של אסקובר, כך גם גבר הלחץ האמריקאי על ממשלת קולומביה
לעצור את אסקובר ולהסגירו לידיה.
עם התגברות הקריאות למעצרו החליט אסקובר להסיר את הכפפות ולהכריז מלחמה על ממשלת קולומביה. בתוך פחות משנה נרצחו 3 מועמדים שונים לנשיאות וחוסלו עשרות שופטים ועיתונאים. כולם מחו בצורה כזאת או אחרת כנגד התנהלותו של אסקובר והקרטל של מדיין.
ממשלת קולומביה החלה נושאת ונותנת עם אסקובר שבשלב מסוים אף הציע לשלם את החוב הבינלאומי של קולומביה (שעמד על 8 מיליארד דולאר), בתמורה לאי הסגרתו לארה"ב.
בהסכם פשרה שהושג עמו לאחר משא ומתן ארוך נקבע, שהוא יכלא ל 5 שנים אבל יהיה רשאי לרצות את עונשו באחוזתו הפרטית השוכנת סמוך למדלין.

אחוזת נאפולי (Hacienda Napoles) שהייתה מצוידת בגן חיות, שדה תעופה ודמתה יותר לקאנטרי קלאב אקסלוסיבי מאשר בית כלא, אפשרה לאסקובר להמשיך לנהל את אורח חייו הראוותני שכלל מסיבות ואורגיות פרועות שהתקיימו מידי לילה. בכניסה לאחוזה הוא הציב את המטוס הראשון איתו העביר סמים לארה"ב למבקריו הוא נהג להראות בגאווה את המכונית של זוג השודדים המפורסם בוני וקלייד מנוקבת מיריות של תת מקלע.
אסקובר שהמשיך לנהל את הקרטל מבין כותלי האחוזה, אף נצפה פעמים רבות מחוץ לאחוזתו, במרכזי קניות, אירועים חשובים ומשחקי כדור רגל.

ב1992 לאחר שפורסם בעיתונות שאסקובר רצח באחוזתו מספר מבקרים שבאו לפגישה עסקית, גבר שוב הלחץ הציבורי על ממשלת קולומביה ובשלו התנאים למעצרו של אסקובר והסגרתו לארה"ב. אסקובר ירד למחתרת אולם התשתית האדירה שבנה במהלך השנים סייעה לו להחליף זהויות ולשנות דירות מסתור. ארה"ב מצידה העמידה לראשות ממשלת קולומביה ציוד האזנה מתוחכם וכוחות מיוחדים שניהלו את ציד האדם בהיקף הגדול ביותר שנראה בדרום אמריקה. הפרס על מסירת פרטים שיביאו ללכידתו עמד על 8.7 מיליון דולאר, העובדה שאיש לא נידב פרטים מעידה יותר מכל על כוחו והשפעתו של אסקובר.

ב1993 לאחר 15 חודשים, הצליחו לבסוף סוכני היחידה המיוחדת שהוקמה לטובת המרדף – Search Block , לאתר שיחת טלפון שביצע אסקובר מאחת השכונות בעיר מדיין. עד מהרה אותר הבית ובו אסקובר. בתום קרב יריות קצר הופצה הידיעה על מותו של אחד המאפיונרים המבוקשים ביותר בעולם.

מותו של פאבלו - ציור מאת פרננדו בוטרו

מותו של אסקובר הביא לחיסולו של קרטל מדיין אולם לא שינה את היקפי הסחר וצריכת הקוקאין בעולם. למרות מיליוני הדולרים שמושקעים מידי שנה בניסיון להלחם בסחר בסמים קולומביה עדין משמשת כמרכז ענק לגידול והברחת סמים.

קולומביה

קודם כל אני חייב התנצלות. הסיבה לאי עדכון הבלוג נעוצה בנסיעה ל3 חודשי טיול בדרום אמריקה. לתומי חשבתי שעם כמויות הישראלים שגודשות את דרום אמריקה אני אמצא בקלות מקלדת בעברית, המציאות לעומת זאת, טפחה על פני.

המוסיקה בקולומביה בוקעת מקול פינה ובעלת מאפיינים אזורים ברורים. באזור החוף ניתן לשמוע הרבה מוזיקת פאסיפיקו שמקורה באפריקה והיא מזכירה במונוטוניות שלה את הרומבה האפרוקובנית . בפנים הארץ ובאזורים הכפרים מריבם לשמוע ת הביאנטו סגנון שמזכיר במעט את המריאצ'י והראנצ'רה המקסיקאים.

מעל כל המדינה מרחפת רוחה של הסלסה שניתן לשמוע בכל מקום.

לפני שבוע בקרתי בקאלי - העיר שנחשבת לבירת הסלסה של קולומביה ובעיני מהווה חלק ממרובע הסלסה העולמי שמכיל את הוואנה(קובה), סאן חוזה (פורטוריקו) וניו-יורק. קשה להעביר את הרטט שעבר בי כאשר שמעתי את הקטור לוואה מככב ברדיו המקומי וכאשר במועדון הסלסה המקומי הושמעו שירים על טהרת שנות השבעים - שנות הזהב של הסלסה בעולם. היציאה למועדוני הריקודים היא משפחתית במהותה ונאלצתי להפנים את התחושה שלא אזכה להגיע למועדון שכזה בארץ לעולם. עיניין של תרבות.

מותו של קונגרו

הרגע נודע לי שנגן הקונגס הקובני מיגל "אנחה" דיאז (miguel "anga" diaz) מת בביתו שבברצלונה והוא בן 45 בלבד.

מעטים הם נגני הקונגס שזוכים להחשף לקהל הגדול. מרביתם עובדים במשך שנים בשולי הבמה הרחק מאור הזרקורים למרות שהכלי עליו הם מנגנים הוא השלד עליו בנוי כמעט כל הרכב סלסה.

דיאז שנהג לעבוד עם אמני סון רבים כמו אברהים פרר,קצ'איטו לופס ומנואל מיראבל יזכר כמי שהרבה להתנסות במקצבים אלקטרונים ולא נרתע מלשלב אותם בייחד עם הסון הקובני. האלבום הראשון שלו (ולצערי גם האחרון) "Echu mingua " הוא אולי הדוגמא הטובה ביותר לכך.

פולו מונטניה - "איכר אמיתי"

אם הייתי צריך לבחור פסקול שילווה את זיכרונותיי מהביקור בקובה בינואר 2003, אין לי ספק שהייתי בוחר את שני האלבומים היחידים שהקליט פולו מונטניה (Polo Montañez). שניהם, Guajiro Natural שיצא בשנת 2000, ו Guitarra mia שיצא בשנת 2002, יככבו כאלבומי חודש אוגוסט של פאריסון.

סיפורו של פולו מונטניה הוא סיפור סינדרלה שהגיע לסופו בטרם עת.
בשנת 1998 התגלה מונטניה ע"י חוזה דה סילבה מפיק מטעם הלייבל הצרפתי Lusafrica שתר בקובה אחר כישרונות חדשים. שלושה שירים שהשמיע לו מונטניה, הספיקו לו על מנת להחתים אותו על חוזה ל6 שנים.

בגיל 45 שחרר פולו מונטניה את Un Monton de Estrellas סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה שנקרא כאמור Guajiro Natural (איכר אמיתי בתרגום חופשי). הסינגל הפך בין לילה ללהיט מרפסות בקובה והושמע ללא הרף. Un Monton de Estrellas שיקף נאמנה את רוח התקליט שהכיל שירי סון מקוריים שלמרות השימוש בכלי נגינה ובתבניות קצב מסורתיות, הצליח להעביר במאזינים תחושה של רעננות וחדשנות.

התקליט סחף אחריו בסערה גם קהל מאזינים צעיר יותר ובמידה מסוימת החזיר את הסון המסורתי לתודעה המוזיקלית הלאומית בקובה.
האלבום גם זכה לתשומת לב מחוץ לקובה, בעיקר בקולומביה, מקסיקו וצרפת.
פולו מונטניה מעולם לא שיער ששיריו יזכו להצלחה כה גדולה. הוא נולד וחי כל חייו בסיירה דה רוסריו, בפרובינציה השלווה של פינר דל ריו שבצפון האי. בין עבודות מזדמנות ככורה פחם וכנהג משאית הוא ניהל רומן ארוך עם הגיטרה שלו אבל את מרבית שיריו הוא כתב למגירה ונהג להופיע רק בפני משפחה וחברים.
בשנת 1994, בעקבות התפתחות תעשיית התיירות,החל מופיע מונטניה באחד מאתרי הנופש הרבים שפזורים באי.
המפגש אם חוזה דה סילבה שינה את חייו אך לא את מהותו.
הוא היה ונשאר איכר,בדיוק כמו שהוא מעיד על עצמו בשיר הנושא מתוך אלבומו הראשון " Un Guajiro Natural". בניגוד לסלנג הלעיתים וולגרי שאיפיין את שירי ה"טימבה" של סוף שנות ה90 עסקו שיריו של מונטניה בעיקר בטבע ובאהבה.
האלבום השני – Guitarra mia המשיך עת הקו המלודי שקבע האלבום הראשון וזכה גם הוא לקבלת פנים חמה מצד הקהל והביקורות.

למרבה הצער לא הספיק פולו מונטניה למצות עד תום את ההצלחה הפנומנאלית לה זכה. תאונת דרכים אכזרית קטעה את חייו זמן קצר לאחר צאתו של האלבום
הגעתי לקובה חודש אחרי התאונה הקטלנית והשיר הראשון ששמעתי במונית משדה התעופה היה "El Rincon de mis Ansias" מתוך אלבומו השני של מונטניה.
במהלך החודשיים שלאחר מכן נפגשתי אם מונטניה עוד פעמים רבות.
בין המפגשים שזכורים לי ביותר היו אוטובוס לסנטיאגו (20 שעות) בו החליט הנהג לנגן את הקסטה על ריפליי לאורך כל הנסיעה , קיוסק הזוי על חוף הים של סיבוניי, שם נסחפתי לריקוד סלסה עם אלמונית חייכנית לצלילי Colombia ויום ראשון, הלום שיכר, מתעורר בשעה 0700 לצלילי Un Monton de Estrellas שבוקע מהמרפסת של שכנה בהוואנה סנטרו.
תאמינו לי, מעולם לא התעוררתי עם חיוך גדול יותר...

לילה דאונס ואולודום - פסטיבל מוזיקת עולם

ההופעה של לילה דאונס חתמה אמש את פסטיבל מוזיקת עולם בו נטלו חלק גם דיגו אל סיגאלה ואולודום. אין בידי נתונים מדוייקים אולם אם לשפוט לפי כמות הצופים, מבחינה מסחרית, הפסטיבל לא נחל כישלון צורב. בימים שכאלו יש בזה אפילו הצלחה מסויימת.

האמנים שהובאו ארצה בהחלט משווקים בעולם תחת הקטגוריה של מוזיקת עולם וכל אחד מהם זכה להכרה מצד הביקורות והקהל כאחד.

אולודום

כמו מרבית האנשים שהגיעו ביום חמישי לפארק רעננה, הגעתי להופעה של אולודום בפארק רעננה עם הרבה זכרונות טובים מהופעה מעולה של דניאלה מרקיורי שנערכה לפני 3 שנים. לצערי אולודום לא הצליחו לספק את הסחורה ולשחזר את האנרגיות של אז. בהופעות מסוג זה יש חשיבות עצומה לאינטראקציה בין הנגנים לקהל, ואולי היה זה הקהל המועט שלא סיפק לחברי הלהקה את הפידבק המטורף שלו הם רגילים מהופעות בברזיל.

שורה של להיטי קרנאבל וקהל שהגיע מוכן ומזומן להשתולל לא עזרו ללהקה להרים את המופע לגבהים המצופים. נקודת האור היחידה נרשמה היכן שהלהקה אירחה את מיומנה לקטע תיפוף וריקוד משותף, וקטע קפוארה ביחד עם עידן ונועה הררי שהוציא את הלהקה משגרת ההופעה ורשם לא מעט חיוכים בקרב הנגנים והקהל.

אמפיפארק רעננה אגב, שוב הוכיח שהוא המוקם הפתוח הטוב ביותר בארץ לצפייה בהופעות חיות.

לילה דאונס

את המוזיקה שלילה דונס יוצרת ביחד עם בעלה הסקספוניסט פול כהן ניתן לקטלג תחת הכותרת "ג'אז מקסיקאי" ומי שהיה אתמול במשכן לאומניות הבמה או שהקשיב לאחד מהתקליטים המצוינים שלה יוכל להבין למה אני חותר. לילה דאונס שכבר מגיל צעיר התמחתה בשירה מסורתית מקסיקאית (ראנצ'רה בולרו וטרובה), המשיכה בלימודי אופרה ובסופם נשאבה לעולם הג'אז והבלוז האמריקאי. בשנים האחרונות היא יצרה מספר תקליטים שבכולם שילבה את ההשפעות הללו תוך שהיא יוצרת בסופו של דבר סיגנון ייחודי שמאופין בשירה מקסיקאית מסורתית על רקע עיבודים ג'אזיסטים קלים שמשלבים כלים מסורתים כמו הארפה (נבל מקסיקאי) ואקורדיאון לצד גיטרות חשמליות וסקסופון.

אני לא אוהב לראות הופעות בישיבה אולם המשכן לאומנויות פיצה על כך עם סאונד משובח שעשה חסד עם הקול המופלא של לילה והוירטואוזיות של הנגנים המלווים.

באנגלית, ספרדית ועברית!!! דאונס הסבירה את משמעויות השירים שרובם נלקחו מהדיסק האחרון שלה (La Cantina) ועוסקים בחיים מנקודת מבט מקסיקאית. דאונס היא זמרת מוסיקת עולם קלאסית מכיוון שהיא מצליחה להעביר באמצעות קולה קשת גדולה של תחושות ורגשות לקהלים שאינם מבינים את השפה בה היא שרה. אתמול כשהיא רקדה על הבמה כל המבטים נישאו אליה למרות מצגת וידיו ארט מושקעת שריצדה מלמעלה.

הנה קליפ מתוך הופעה בפארק וסט בלונדון

אולודום

בפעם האחרונה שאולדומברה ושאר האורישאס הגיחו לביקור באמפי פארק רעננה, נאלצו המארגנים להפסיק את המופע 3 פעמים ולהתריע בקהל לבל יחצה את הגדרות המפרידות בין אזור הכיסאות לדשא שמאחור. התחינות לא עזרו והקהל פרץ פעם אחר פעם תוך שהוא מקיף את דניאלה מרקיורי ומתייזע לו יחדיו במה שלימים תיזכר בעיני כאחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי מעודי.
3 שנים אחרי, מארגני פסטיבל מוזיקת עולם, מנסים לשחזר את ההצלחה ולהביא לארץ את אחד ההרכבים האותנטיים ביותר שפועלים היום בסלוואדור דה בהייה, ברזיל.
שמו של ההרכב – "אולודום", נגזר משמו של בכיר האלים לפי המסורת של בני שבט היורובה – "אולודומברה". היורובה הוא אחד השבטים הדומיננטיים במערב אפריקה (בעיקר ניגריה) וממנו גם נלקחו מרבית העבדים שהובאו לברזיל ולקובה.
"אולודום" היא יותר הרבה יותר מעוד להקת מתופפים ברזילאית. ההרכב משמש בראש ובראשונה כמפלט לילדיה העניים של סלואדור דה בהיה – העיר הברזילאית הכי קרובה לאפריקה מבחינה גיאוגרפית וכתוצאה מכך מרכז לסחר בעבדים בעבר והעיר בעלת ריכוז השחורים הגבוה ביותר בהווה.
במבנה עתיק ששופץ על ידי הלהקה במרכז שכונת "" עורכים חברי ההרכב שיעורי מוזיקה וריקוד לילדי העיר שלגביהם זו היא במקרים רבים חלופה היחידה לחיי פשע סמים וזנות. מרבית השירים של הלהקה שהפכו להימנוני קרנאבל בכל בראזיל מדברים על שיווין זכויות לשחורים בעולם כולו ושואבים הרבה מדת הרסאפארי שמקורה בג'ימיקה. גם הסגנון המוסיקאלי של הלהקה מנהל דיאלוג עם מקצבי הרגאי מג'מייקה שמשתלבים היטב עם מקצבי הסמבה האפרו-ברזילאים.

אולודום יופיעו ביום חמישי באמפי פארק רעננה בשעה 20:00 ומי שרוצה להחליף לשעתיים את הלמות התותחים בהלמות התופים, טוב יעשה אם יגיע..

הנה קטע קצר ממה שצפוי שם :

מנוליטו סימונט - למרות הסאונד..

יום שישי 07.06.06

לרגע היה נדמה שמועדון התאטרון הפך ל "Casa de la musica" במיראמר,הוואנה. לא מלא מידי, לא ריק - קהל חם שהרעיף על הטרבוקו אהבה שהפתיעה גם את המנוסים שבאנשי הטראבוקו. אז נכון שהסאונד, בעיקר בתחילת המופע היה מחפיר ואילולא הכרתי את השיר הראשון (Tu me dejiste mentira) לא היה סיכוי שהייתי מבין מילה ממה שאמאריי (הקטן),"מיאמי" (הכושי) ו"אל אינדיו" (השמנמן) שרו. למרות זאת היה משהוא קסום בהופעה של הטראבוקו שהכוכב האמיתי שלה היה הקהל הישראלי שהוכיח שחום הולך עם חום, לחות עם לחות ו"קובה קובה" רץ מצוין עם "תל אביב תל אביב".

ראיתי את הטראבוקו בפאריס בחורף שעבר. סאונד מצוין וקהל אנמי שחייב את הח'ברה לבזבז את התחמושת הכבדה שלהם כבר בהתחלה (locos por mi habana) בשביל לנסות ולהזיז משהוא. אתמול הם בצעו את הלהיט הגדול ביותר שלהם רק בהדרן, הראשון אגב מתוך שלושה.

בצהרי יום שישי הדברים נראו פחות מבטיחים. נכחתי בבאלנס של הלהקה עם מנת לראיין חלק מחברי הטראבוקו (בקרוב יפורסם). ראשון היה מיאמי - צעיר הזמרים ובן דודו של דויד קלזאדו שלא ממש ידע איפה הוא נמצא, אחריו אמאריי שהפגין חוסר חשק מופגן ומניירות של כוכב עד הרגע בו "הפצרתי בו לספר לי על האלבום החדש שהוא מקליט ללא הטראבוקו. רק "אל אינדיו" שלא פעם הפלגתי בשבחיו בפוסטים קודמים, נראה רענן ושש להכיר את הקהל הישראלי.

אחרי 7 אלבומים הטראבוקו היגיעו מצויידים עם ארסנאל של להיטים. למגינת ליבי התקליט האחרון והמצוין (Hablando en serio) זכה ליצוג מינימאלי עם שיר הנושא Hablando en serio שבוצע היטב ע"י מיאמי ו Comunicate של אמאריי.

אל אינדיו (58!!!!) הוכיח שהוא עדין יכול ללמד את הצעירים משהוא בכל מה שקשור לשירה אמיתית - como fue של בני מורה היווה תצוגת תכליתו ו"Marcando la distancia" תענוג אמיתי. אמאריי מצידו חייב ללמוד להשתמש במיקרופון, נכון שהוא יודע לשיר רית'ם אנד בלוז מצוין אבל הביצוע שלו ל"Linda melodia" (מבוצע במקור ע"י קרלוס קלונגה) היה גרוע והוא חייב להפטר מהיבבות והנהימות שהוא נוהג לזרוק מידי פעם לאויר העולם.

משום מה הטראבוקו היגיעו ללא נגן הצ'לו שלהם וחבל למרות שהסאונד הכללי כאמור היה נוראי (מישהוא ידע שהיה כינור?) ואני לא בטוח שהייתי מצליח לשמוע אותו גם אם הוא היה מגיע.

En cuba dicen: todo que te den - cogelo

ואצלינו נתנו אבל לא רבים מיהרו לקפוץ על המציאה. מילה טובה מגיעה למארגנים שהרימו כפפה כבדה מאוד וספק אם הצליחו להחזיר את ההשקעה. בעיני אין אשמים, יש מצב נתון שגם אם לא תמיד משביע רצון הוא הולך ומשתפר עם השנים. ואולי בכל זאת הצעה לשיפור: ברחבי העולם להקות הטימבה הקובנית משווקות לקהל כלהקות לאטין -ג'אז, מרבית ההופעות נערכות במועדוני ג'אז מוערכים שמסוגלים לתמוך בסאונד מורכב כמו זה שמייצרת להקה של 14 נגנים. הקהל מורכב מרקדנים שנהנים מהשטיקים של "מיאמי" ומאנשים שנהנים לשבת להאזין לגאונות המוסיקאלית ולעיבודים של מנוליטו. הופעות לטיניות ששוקו כלאטינ-ג'אז (אדי פאלמירי ורי בארטו) הצליחו מבחינה מסחרית מעל למצופה והחזירו את ההשקעה.

מזה עשר שנים שמנוליטו סימונט יוצא פעמים בשנה לסיבוב הופעות ארוך ומתיש שכולל את ארופה,דרום אמריקה והמזרח הרחוק. הוא כבר ראה שוודים שמזיזים את התחת צרפתים שורקים ויפנים מדקלמים את המילים של llego la musica cubana , ולמרות זאת אתמול הוא התרגש ונהנה מכל רגע - איך אני יודע? ראו לו את זה על הפנים!!

הבשורה מגיעה מ..שוודיה

Vengo del frio y traigo el calor

בשנה האחרונה אני עוקב בהשתאות אחר התפתחות מוזיקת הסלסה בארצות אשר אינן מהוות חלק מה"אמריקות". למרות שניתן למנות את ההרכבים שמגיעים לשלב הפקת התקליט על יד אחת (salsa celtica, orquesta de la luz וכדומה), התוצאה הסופית היא לרוב מרשימה ובעלת איכויות מוזיקאליות שעולות על הפקות רבות שמקורן בהמיספרה המערבית.
קאיה ריאל (Calle Real), להקה שפועלת בשוודיה והוציאה בתחילת השנה אלבום ראשון – Con Fuerza, משתייכת לחבורת ה"זרים" ובהחלט מצליחה להביא למאזינים משהוא שונה וייחודי.
מבט חטוף בביוגרפיה של עשרת חברי ההרכב, מגלה שכל חבריו גדלו בשוודיה ורק מיעוט בקרבם הם בנים להורים ממוצא לטיני. על הרקע הזה, העובדה שהם מנגנים מוזיקת טימבה טהורה, סגנון שעד כה הייתה נחלתם הבלעדית של הרכבים קובנים, מעוררת השתאות והערכה.
האזנה לתקליט מגלה 12 רצועות מקוריות הבנויות כהלכה ונשענות על שירה מצוינת של תומאס סבסטיאן אבי (Thomas sebatian eby) , עיבודים נהדרים ולא פחות חשוב, הפקה וסאונד מהוקצעים שנשענים על עשרות שנות ניסיון וקידמה טכנולוגית שהצטברו בשוודיה, לכל הדעות מעצמת פופ בקנה מידה בינלאומי.
מי שמחפש להיטים יימצא אותם בתצורת "Somos calle real" ו"Suena conmigo"- המילים עוברות אדפטציה לחיים האורבנים בארופה ומשפטים כמו – " Es lo que sudamos por la noche,lo que soñamos en el metro " מחליפים את הסלנג הקובני ושירי האהבה להוואנה,כסף ובחורות.
מעבר לשימוש בכלים מסורתיים (טרס, קונגאס וכלי נשיפה) חברי הלהקה מרבים להשתמש בגיטרה חשמלית וכלי מיתר שמקנים לשירים בסיס של פופ- פאנק רענן ואוורירי (Rompiendo Murallas, La Rosa).
בינתיים, הלהקה זוכה לביקורות אוהדות למדי באירופה ואף זכתה לדף משלה באתר טימבה.קום שנחשב ל"מכה" של אוהדי הטימבה מחוץ לקובה.
אלבום מומלץ ביותר!

VOLVER

לחזור", בדיוק כמו בסרטו המופתי של אלמודובר המופיע בימים אלו מעל האקרנים. סרט ששמו לקוח מתוך סצינה בו מבצעת הגיבורה הראשית (פנאלופה קרוז האלוהית) את שירו של קרלוס גרדל הארגנטינאי - "ולוור". למען האמת, פאנלופה רק מזיזה את הפה לקולה של אסטרייה מורנטה, זמרת פלמנקו שצורבת ומחספסת את הטנגו האירופאי של גרדל

אני חוזר או עוזב תלוי איך מסתכלים על זה, אולי עדיף חוזר כי אז המשמעות היא הרבה יותר חיובית. בפרקטיקה אני כבר לא בפאריס, צרפת אלא (לעת עתה) רעננה, ישראל.לאחר התלבטויות החלטתי להשאיר את שם הבלוג כמו שהוא ולו רק בשל הנוסטלגיה וה"סאודאדס" שהוא מעלה בי. נושאי הכתיבה לעומת זאת בודאי ישתנו במקצת ויתמקדו יותר בחלק הסון של הפאריסון. התוכנית ברדיו לעת עתה מושעית עד שאני אתמקם שוב מבחינה טכנית

מאוד קשה לעזוב ,הרבה יותר קל לחזור

המלצות - פאריס בקיץ

מעטים הם הפריסאים שנשארים בפאריס בקיץ, מה שמשאיר ליודעי דבר שפע של מקומות בילוי ואטרקציות רחוקות מאלפי התיירים שנצמדים לספרי ההדרכה השבלונים. במהלך חודש יולי אוגוסט עיריית פאריס מסבסדת עשרות ארועי תרבות אשר רובם פתוחים לקהל הרחב. הנה כמה המלצות במידה ואתם מתכננים ביקור :

ריקודים על גדות הסין – אחת היוזמות הפשוטות והמצליחות ביותר של עיריית פאריס. מידי קיץ העירייה מאפשרת לכל חפץ להעמיד רמקולים ולנגן מוזיקה באחד מ "האמפי תיאטרון" שפזורים לאורך Quai St Bernard. התוצאה, עשרות אנשים שגודשים את רציפי הסין ורוקדים לצלילי מוזיקה מגוונת, "חינם אין כאסף". הזירות "הרציניות" ביותר מיועדות לאנשי הסלסה והטנגו, אלו מושכות קהל ומתקיימות כמעט מידי יום. לעיתים גם ניתן למצוא זירות בהם מתגודדים מתופפים, רקדני סמבה, פורו ומוזיקה אירית.
מומלץ להגיע ביום שישי או שבת בשעות הערב עם שמיכה,בקבוק יין וכמה גבינות טובות. הריקודים מתחילים בסביבות השעה 20:00.
כיוון שהמארגנים עושים זאת על בסיס חצי התנדבותי (תוך כדי קידום מכירות לבתה"ס לריקוד), אין ערבות של ממש לגבי קיומו של הערב. מי שמבין צרפתית, יכול להתעדכן בפורום הזה לגבי התקיימות ערבי הסלסה.
איך להגיע : מול ה Institute du Monde Arab
Quai St Bernard, Square Tino Rossi, Paris 5eM° Jussieu ou Sully-Morland ou Gare D'austerlitz

פסטיבל הג'אז של פאריס – פסטיבל הג'אז של פאריס נערך מידי שנה בפארק פלוראל (Parc Floral) – אחד הפארקים היפים ביותר בפאריס שמכיל גם תצוגה של פרחים וצמחים מכל רחבי העולם. העלות המגוחכת של הפסטיבל (4 יורו ), מאפשרת לבאים ליהנות ממוזיקה איכותית, במקום קסום שמאפשר בחירה בין ישיבה על מושבי פלסטיק או רביצה על כרי דשא אינסופיים. גם לכאן ממומלץ להביא שמיכה וציוד לפיקניק שיהפוך את השהייה בפארק לנעימה אף יותר.
ההופעות מתקיימות בימי שבת וראשון ב15:30. בכל יום מופיעים שני אמנים שונים.
מומלץ בחום ולאו דווקא לחובבי ג'אז.
מכשלה אחת בכל הסיפור והיא רשימת האומנים שמופיעים. משום מה האתר הרשמי של פארק פלורל עדין לא מפרסם את הרשימה אולם ניתן להתעדכן מעל גבי לוחות המודעות בעיר ובעיקר במטרו. אם לא, פשוט להגיע "על עיוור".
איך להגיע: לוקחים את קו 1 לכיוון Château de Vincennes ויורדים בתחנה האחרונה. צועדים בעקבות ההמון לפארק פלוראל (או ששואלים)

מוזיקת עולם בלה וילט – Scènes d'été הוא פסטיבל מוסיקאלי שמתקיים בכל יום ראשון החל מ 17:30 בקומפלקס המופלא של ה"לה וילט". ההופעות, פתוחות לקהל הרחב, מציגות שורה של אמני מוזיקת עולם מאפריקה, דרום אמריקה ואסיה. בין השמות ניתן למצוא את טונאמי דיאבטה ממאלי, מרסלו די 2 מבראזיל, ג'ימי בוש מפורטו ריקו ויסמין לוי המדהימה שתופיע ב23 ביולי.
איך להגיע: קו 5 , תחנה: Porte de Pantin , ניגשים לנקודת מכירת הכרטיסים למוזיאון ושואלים איך להגיע להופעות.

קולנוע באוויר הפתוח – גם כן בלה וילט במשך כל יולי אוגוסט מוקרנים על מסך ענק (אבל באמת ענק) סרטים מכל העולם בגרסאות המקוריות עם כתוביות בצרפתית. דוגמאות לסרטים כוללות את האחים גרים,ברידי,הציפורים,דג ושמו ונדה ועוד רבים וטובים. מומלץ להגיע עם שמיכה וציוד פקניק.הכניסה פתוחה לקהל הרחב.
איך להגיע : קו 5 , תחנה: Porte de Pantin , מחפשים מסך ענקקקקקקקקקק.

המלצה - הקפה הכי טוב בפאריס

"תענוגות בתי הקפה בפאריס" הוא נושא נדוש לעייפה. אני לא היחידי שהרכב המילים "בית קפה פאריסאי" גורם לו לשקוע בהזיות רומנטיות,סופרים ופייטנים גדולים ממני, הרבו לפאר ולרומם את הישיבה במאות בתי הקפה הפזורים בעיר.אין כמו בית קפה בפאריס, אבל, ובואו נודה בזה אחת ולתמיד – הקפה הצרפתי הוא אחד הגרועים בעולם!!! הראיה לכך היא ההתפשטות המרשימה של רשת סטארבאקס האמריקאית, שפותחת בבירה סניפים בקצב מסחרר.
לקח לי לא מעט זמן למצוא בית קפה שמגיש קפה הגון. אני מתכוון לכוס אספרסו חדה ומדויקת שמפלחת את חלל הקיבה ומזריקה בך את כמות האנרגיה המדויקת הדרושה לך על מנת לצלוח את היום.
אז הנה המלצה לקפה מצוין ליד מרכז פומפידו :

Café Ronie

איך להגיע

אם אתם מגיעים מכיוון ממטרו Rambuteau (היציאה שקרובה למרכז פומפידו), עליכם ללכת לכיוון הרחבה הגדולה של מרכז פומפידו כשהמרכז נמצא מימין ואז לפנות בפניה הראשונה ימינה למעין פסאג'. את הקפה של רוני תמצאו אחרי 20 מטר מצד שמאל.

אגב, רוני, בעל הבית הוא מאוד נחמד וישמח לעזור לכם לבחור קפה מתוך המבחר המרשים שהוא מחזיק בחנות

תענוגות הפורו

מריה נבארו לימדה אותי את תענוגות הפורו. פגשתי אותה באחד הערבים החמימים בקיץ 2004. נהגנו לבלות אז על על גדות הסין היכן שניגנו מוזיקה בראזילאית להמונים. משיחה למדתי שהיא מצלמת, אבל עד שהיא הראתה לי תמונות שלה לא הערכתי עד כמה היא מוכשרת.

אז הנה קישור לאתר בו אתם יכולים לראות חלק מהעבודות השונות שהיא צילמה במסעותיה במרוקו, פאריס וברזיל כמובן.