יום חמישי, דצמבר 07, 2006

צ'ה גווארה – בשירות הקפטילזים



האיקון של ארנסטו "צ'ה" גווארה מגלגל מיליונים. מיד שנה נמכרים אלפי חולצות, הדפסים ותמונות הנושאות את דיוקנו של מנהיג המהפכה הקומוניסטית בקובה.
מי שיבקר בקובה יבחין מייד כי הפרסומת היחידה הקיימת ברחובות היא פרסומת בשבחה של המהפכה. והטאלנט הנבחר – מי אם לא מיודעינו צ'ה.
"התיירים מעריצים אותו, קונים חולצות והדפסים בעשרות דולרים ומשאירים אותנו כאן לחיות אם התוצאות העגומות של מעשיו" כך מתאר בפני חואן, בעל החדר בו התאכסנתי בהוואנה, את יחסם של מרבית הקובנים לארגנטינאי הכי קובני בעולם.

פרסום ראשון בקובה
התמונה המפורסמת של ארנסטו צ'ה גווארה צולמה ע"י צלם אופנה בשם אלברטו "קורדה" דיאז בשנת 1960. התמונה שזכתה לכינוי "el guerrillero heroico" היא תוצאה של שני לחיצות כפתור אשר הנציחו את המנהיג בהתהוות, כשהוא יורד מעל לבימת הנואמים. העיתון בו עבד קורדה סירב לפרסם את התמונה ולכן היא נותרה תלויה בסטודיו שלו שנה עד שנלקחה על מנת לעטר מודעת פרסומת לכינוס שנערך בהוואנה .

התמונה המקורית כפי שצולמה על ידי קורדה

לראשונה בארופה
את התמונה הביא לאירופה מוציא לאור אטלקי בשם ג'יאקומו פלטרינלי. פלטירנלי שביקר בבוליביה הבין שגווארה נרדף על ידי הצבא הבוליביאני בסיוע נמרץ של האמריקאים ושימיו ספורים. הוא הגיע לקובה נפגש עם קורדה וקיבל ממנו במתנה את ההדפס.
כאשר חזר לאיטליה הוא הדפיס מאות עותקים וחילק אותם לידידים על מנת לעורר את המודעות בקשר למצב הקשה בו נתון גווארה.
מותו של גווארה ב1967 הוביל לפרסומה הראשון של התמונה ברבים בקובה ובשאר העולם.
פלטירנאלי שהבין את הערך הכלכלי העצום שטמון בתמונה דאג להוסיף לה סמן קטן בתחתית אשר מגן עליה בזכויות יוצרים.
בתחילה היה גווארה אהוד על קבוצות מחתרתיות של מהפכנים ברחבי העולם ופלטרינאלי מחר רק עותקים ספורים מהתמונה.אם השנים הפך גווארה לסמל של כל מורד מתחיל קרי עשרות בני נוער והיפים מתבגרים. התמונה שצילם קורדה הכניסה מיליונים לכיסו של פלטרינלי והשאירה את צלם התמונה – קורדה, חסר כל בקובה.וכך באופן אירוני למדי הפך פרצופו של גווארה לאחד הסמלים הקפיטליסטים הנמכרים ביותר בעולם לצד איקונים כמו נייקי ופומה.

יום שבת, נובמבר 25, 2006

תקליט חדש לאפריקאנדו

להקת אפריקאנדו הוקמה בתחילת שנות ה90 על ידי צמד מפיקים מסנגאל, אברהים סילה ( Ibrahim Sylla) ובונסנה מאיגה (Boncana Maiga).
השניים החליטו להפיק פרויקט ייחודי אשר בו ייטלו חלק שורה של זמרים מוכשרים מאפריקה ביחד עם נגני אולפן לטיניים מניו יורק ומיאמי.
התוצאה הייתה אלבום סלסה (Trovador) שהופק על פי כל כללי הז'אנר הלטיני ובלט לטובה בשל השפה והשירה האפריקאית שהתלבשו מצוין על הלחנים והעיבודים הלטיניים.
מאז הפיקו השנים עוד שישה תקליטים שהניבו שלל להיטים שהושרו בשפות רבות ומגוונות כמו וולוף,ספרדית וצרפתית.


Ketukuba – שפירושו "במקור מקובה" ( באחד הניבים המדוברים בבנין), הוא התקליט השביעי של צמד המפיקים הסנגאלי.
מבחינת העיבודים והלחנים, התקליט אינו מספק הפתעות מיוחדות. שתי הרצועות הטובות בתקליט הן עיבודים לשירים מוכרים:
השיר "מריו", אשר מגולל את תלאותיו של ג'יגולו לטיני שנעזב פעם אחר פעם ע"י הנשים הרבות אותן הוא מנסה לפתות, הושר במקור ע"י פרנקו לקצב הרומבה . ואילו השיר "נינה נינה" שמבוצע באלבום ע"י ג'ו קינג, הוא ביצוע מצוין שעולה על המקור של ה"פאניה אל סטראס".
כמו בתקליטים הקודמים של סילה ומאיגה, את העניין מספקים בעיקר הזמרים אשר מצליחים לרגש ולחבור לסלסה בטבעיות למרות שהשירה אינה בספרדית.
חבל במקצת לגלות שסילה ומאיגה אינם מתפתחים עם השנים מבחינת הלחנים והעיבודים, למרות שהסטנדארטים של ההפקה הם גבוהים מאוד.
לסיכום, מי שמכיר את אפריקאנדו לא יפול מהכסא ולאלו שלא Ketukuba יכול בהחלט להוות את הצהר לעולמה של אחת הלהקות המעניינות ביותר שפועלות בזירת הסלסה העולמית.

יום שבת, נובמבר 18, 2006

פאבלו אסקובר - המאפיונר העשיר ביותר בעולם




גם היום, 13 שנים אחרי מותו, עלה שמו של פאבלו אסוקבר כמעט בכל שיחה חולין שניהלתי במהלך ביקורי. נבירה בפרטי הביוגרפיה האישית שלו מגלה פרטים מדהימים על השנים בהם הייתה מדינה שלמה נתונה כבת ערובה לגחמותיו האישיות של איש שמן ואכזרי שלימים נזכר מעל דפי ההיסטוריה כברון הסמים המפורסם ביותר בעולם.


פאבלו אסקובר החל את קריירת הפשע שלו בתחילת שנות השבעים כשודד שהתמחה בעיקר בשוד מזוין של כלי רכב. השיטה האהובה עליו הייתה שוד משאיות תוך כדי רכיבה על אופנוע.
מהר מאוד הבין אסקובר שהכסף הגדול מצוי בסמים והחל מבריח בעצמו סמים מאקוודור לקולומביה. לאחר שנתפס ב1976 וכמעט הוצא להורג על ידי השוטרים, למד אסוקבר שיעור חשוב ביותר. מעתה והלאה הוא לא השתתף מעולם באופן פיזי בשום הברחה אלא הקפיד לנהל את הללו מרחוק.

באמצע שנות השבעים עיקר הקוקאין יוצר בפרו ובוליביה. קולומביה שימשה כארץ מעבר בלבד בה יוצר קוקאין בכמויות קטנות ובאיכות נמוכה.
מהפכת הדיסקו והסקס החופשי, הפכה את האבקה הלבנה ללהיט התורן בקרב הבליינים אנשי עולם הזוהר וכל מי שנהג להתחכך בו.
הביקוש הצומח לסם החדש גבר על ההיצע ואסקובר החל לגדל ולייצר בעצמו את הקוקאין בקולומביה. לאט לאט עבר הקוקאין הקולומביאני טרנספורמציה והפך מזן נחות לאחד האיכותיים ביותר בעולם.

על מנת להבריח את הכמויות הגדלות והולכות של קוקאין נעזר אסקובר בספינות מרוץ ובצי מטוסים פרטי שכלל גם הליקפוטר. הוא שיחד עשרות פקידי ממשל ומי שהפנה לו עורף חוסל.
שיטת החיסול האהובה עליו נותרה באמצעות מתנקשים, אנשי אמונו שנשלחו לבצע את המשימה על אופנוע. עד היום אוסר החוק בקולומביה על שני גברים לרכב על אופנוע יחדיו, שריד לתקופת החיסולים הידועה לשמצה.
בנוסף, נודע אסקובר כאיש אשר המציא את "העניבה הקולומביאנית", שיטת הריגה אכזרית במיוחד לפיה לאחר שיסוף הצוואר מוציאים את לשונו של הקרבן דרך החור וקושרים אותה סביב צווארו.

ההון הגדול הקנה לאסקובר מעמד של כל יכול בקולומביה. רשת ההברחות שטווה חלשה על 80 משוק הקוקאין העולמי!!! לפי הערכות שונות הקרטל גלגל כ30 מיליארד דולאר בשנה. הוא עצמו, נחשב לאיש השביעי הכי עשיר בעולם.

על מנת לרכך במעט את המוניטין שיצא לו כרוצח חסר עכבות, הוא החל בונה שיכוני מגורים, בתי חולים, בתי ספר ואצטדיוני כדורגל שנתרמו לשימושם של מעוטי יכולת. הכריזמה הטבעית בה ניחן, הפכה אותו בין לילה ליקיר האוכלוסייה המקומית הענייה שראו בו מעין רובין הוד מודרני.

אולם ככל שהתרחבה האימפריה של אסקובר, כך גם גבר הלחץ האמריקאי על ממשלת קולומביה
לעצור את אסקובר ולהסגירו לידיה.
עם התגברות הקריאות למעצרו החליט אסקובר להסיר את הכפפות ולהכריז מלחמה על ממשלת קולומביה. בתוך פחות משנה נרצחו 3 מועמדים שונים לנשיאות וחוסלו עשרות שופטים ועיתונאים. כולם מחו בצורה כזאת או אחרת כנגד התנהלותו של אסקובר והקרטל של מדיין.
ממשלת קולומביה החלה נושאת ונותנת עם אסקובר שבשלב מסוים אף הציע לשלם את החוב הבינלאומי של קולומביה (שעמד על 8 מיליארד דולאר), בתמורה לאי הסגרתו לארה"ב.
בהסכם פשרה שהושג עמו לאחר משא ומתן ארוך נקבע, שהוא יכלא ל 5 שנים אבל יהיה רשאי לרצות את עונשו באחוזתו הפרטית השוכנת סמוך למדלין.

אחוזת נאפולי (Hacienda Napoles) שהייתה מצוידת בגן חיות, שדה תעופה ודמתה יותר לקאנטרי קלאב אקסלוסיבי מאשר בית כלא, אפשרה לאסקובר להמשיך לנהל את אורח חייו הראוותני שכלל מסיבות ואורגיות פרועות שהתקיימו מידי לילה. בכניסה לאחוזה הוא הציב את המטוס הראשון איתו העביר סמים לארה"ב למבקריו הוא נהג להראות בגאווה את המכונית של זוג השודדים המפורסם בוני וקלייד מנוקבת מיריות של תת מקלע.
אסקובר שהמשיך לנהל את הקרטל מבין כותלי האחוזה, אף נצפה פעמים רבות מחוץ לאחוזתו, במרכזי קניות, אירועים חשובים ומשחקי כדור רגל.

ב1992 לאחר שפורסם בעיתונות שאסקובר רצח באחוזתו מספר מבקרים שבאו לפגישה עסקית, גבר שוב הלחץ הציבורי על ממשלת קולומביה ובשלו התנאים למעצרו של אסקובר והסגרתו לארה"ב. אסקובר ירד למחתרת אולם התשתית האדירה שבנה במהלך השנים סייעה לו להחליף זהויות ולשנות דירות מסתור. ארה"ב מצידה העמידה לראשות ממשלת קולומביה ציוד האזנה מתוחכם וכוחות מיוחדים שניהלו את ציד האדם בהיקף הגדול ביותר שנראה בדרום אמריקה. הפרס על מסירת פרטים שיביאו ללכידתו עמד על 8.7 מיליון דולאר, העובדה שאיש לא נידב פרטים מעידה יותר מכל על כוחו והשפעתו של אסקובר.

ב1993 לאחר 15 חודשים, הצליחו לבסוף סוכני היחידה המיוחדת שהוקמה לטובת המרדף – Search Block , לאתר שיחת טלפון שביצע אסקובר מאחת השכונות בעיר מדיין. עד מהרה אותר הבית ובו אסקובר. בתום קרב יריות קצר הופצה הידיעה על מותו של אחד המאפיונרים המבוקשים ביותר בעולם.

מותו של פאבלו - ציור מאת פרננדו בוטרו

מותו של אסקובר הביא לחיסולו של קרטל מדיין אולם לא שינה את היקפי הסחר וצריכת הקוקאין בעולם. למרות מיליוני הדולרים שמושקעים מידי שנה בניסיון להלחם בסחר בסמים קולומביה עדין משמשת כמרכז ענק לגידול והברחת סמים.

יום חמישי, אוגוסט 31, 2006

קולומביה

קודם כל אני חייב התנצלות. הסיבה לאי עדכון הבלוג נעוצה בנסיעה ל3 חודשי טיול בדרום אמריקה. לתומי חשבתי שעם כמויות הישראלים שגודשות את דרום אמריקה אני אמצא בקלות מקלדת בעברית, המציאות לעומת זאת, טפחה על פני.
המוסיקה בקולומביה בוקעת מקול פינה ובעלת מאפיינים אזורים ברורים. באזור החוף ניתן לשמוע הרבה מוזיקת פאסיפיקו שמקורה באפריקה והיא מזכירה במונוטוניות שלה את הרומבה האפרוקובנית . בפנים הארץ ובאזורים הכפרים מריבם לשמוע ת הביאנטו סגנון שמזכיר במעט את המריאצ'י והראנצ'רה המקסיקאים.
מעל כל המדינה מרחפת רוחה של הסלסה שניתן לשמוע בכל מקום.
לפני שבוע בקרתי בקאלי - העיר שנחשבת לבירת הסלסה של קולומביה ובעיני מהווה חלק ממרובע הסלסה העולמי שמכיל את הוואנה(קובה), סאן חוזה (פורטוריקו) וניו-יורק. קשה להעביר את הרטט שעבר בי כאשר שמעתי את הקטור לוואה מככב ברדיו המקומי וכאשר במועדון הסלסה המקומי הושמעו שירים על טהרת שנות השבעים - שנות הזהב של הסלסה בעולם. היציאה למועדוני הריקודים היא משפחתית במהותה ונאלצתי להפנים את התחושה שלא אזכה להגיע למועדון שכזה בארץ לעולם. עיניין של תרבות.

יום שישי, אוגוסט 11, 2006

מותו של קונגרו

הרגע נודע לי שנגן הקונגס הקובני מיגל "אנחה" דיאז (miguel "anga" diaz) מת בביתו שבברצלונה והוא בן 45 בלבד.
מעטים הם נגני הקונגס שזוכים להחשף לקהל הגדול. מרביתם עובדים במשך שנים בשולי הבמה הרחק מאור הזרקורים למרות שהכלי עליו הם מנגנים הוא השלד עליו בנוי כמעט כל הרכב סלסה.
דיאז שנהג לעבוד עם אמני סון רבים כמו אברהים פרר,קצ'איטו לופס ומנואל מיראבל יזכר כמי שהרבה להתנסות במקצבים אלקטרונים ולא נרתע מלשלב אותם בייחד עם הסון הקובני. האלבום הראשון שלו (ולצערי גם האחרון) "Echu mingua " הוא אולי הדוגמא הטובה ביותר לכך.

יום רביעי, אוגוסט 02, 2006

פולו מונטניה - "איכר אמיתי"




אם הייתי צריך לבחור פסקול שילווה את זיכרונותיי מהביקור בקובה בינואר 2003, אין לי ספק שהייתי בוחר את שני האלבומים היחידים שהקליט פולו מונטניה (Polo Montañez). שניהם, Guajiro Natural שיצא בשנת 2000, ו Guitarra mia שיצא בשנת 2002, יככבו כאלבומי חודש אוגוסט של פאריסון.

סיפורו של פולו מונטניה הוא סיפור סינדרלה שהגיע לסופו בטרם עת.
בשנת 1998 התגלה מונטניה ע"י חוזה דה סילבה מפיק מטעם הלייבל הצרפתי Lusafrica שתר בקובה אחר כישרונות חדשים. שלושה שירים שהשמיע לו מונטניה, הספיקו לו על מנת להחתים אותו על חוזה ל6 שנים.

בגיל 45 שחרר פולו מונטניה את Un Monton de Estrellas סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה שנקרא כאמור Guajiro Natural (איכר אמיתי בתרגום חופשי). הסינגל הפך בין לילה ללהיט מרפסות בקובה והושמע ללא הרף. Un Monton de Estrellas שיקף נאמנה את רוח התקליט שהכיל שירי סון מקוריים שלמרות השימוש בכלי נגינה ובתבניות קצב מסורתיות, הצליח להעביר במאזינים תחושה של רעננות וחדשנות.


התקליט סחף אחריו בסערה גם קהל מאזינים צעיר יותר ובמידה מסוימת החזיר את הסון המסורתי לתודעה המוזיקלית הלאומית בקובה.
האלבום גם זכה לתשומת לב מחוץ לקובה, בעיקר בקולומביה, מקסיקו וצרפת.
פולו מונטניה מעולם לא שיער ששיריו יזכו להצלחה כה גדולה. הוא נולד וחי כל חייו בסיירה דה רוסריו, בפרובינציה השלווה של פינר דל ריו שבצפון האי. בין עבודות מזדמנות ככורה פחם וכנהג משאית הוא ניהל רומן ארוך עם הגיטרה שלו אבל את מרבית שיריו הוא כתב למגירה ונהג להופיע רק בפני משפחה וחברים.
בשנת 1994, בעקבות התפתחות תעשיית התיירות,החל מופיע מונטניה באחד מאתרי הנופש הרבים שפזורים באי.
המפגש אם חוזה דה סילבה שינה את חייו אך לא את מהותו.
הוא היה ונשאר איכר,בדיוק כמו שהוא מעיד על עצמו בשיר הנושא מתוך אלבומו הראשון " Un Guajiro Natural". בניגוד לסלנג הלעיתים וולגרי שאיפיין את שירי ה"טימבה" של סוף שנות ה90 עסקו שיריו של מונטניה בעיקר בטבע ובאהבה.
האלבום השני – Guitarra mia המשיך עת הקו המלודי שקבע האלבום הראשון וזכה גם הוא לקבלת פנים חמה מצד הקהל והביקורות.


למרבה הצער לא הספיק פולו מונטניה למצות עד תום את ההצלחה הפנומנאלית לה זכה. תאונת דרכים אכזרית קטעה את חייו זמן קצר לאחר צאתו של האלבום
הגעתי לקובה חודש אחרי התאונה הקטלנית והשיר הראשון ששמעתי במונית משדה התעופה היה "El Rincon de mis Ansias" מתוך אלבומו השני של מונטניה.
במהלך החודשיים שלאחר מכן נפגשתי אם מונטניה עוד פעמים רבות.
בין המפגשים שזכורים לי ביותר היו אוטובוס לסנטיאגו (20 שעות) בו החליט הנהג לנגן את הקסטה על ריפליי לאורך כל הנסיעה , קיוסק הזוי על חוף הים של סיבוניי, שם נסחפתי לריקוד סלסה עם אלמונית חייכנית לצלילי Colombia ויום ראשון, הלום שיכר, מתעורר בשעה 0700 לצלילי Un Monton de Estrellas שבוקע מהמרפסת של שכנה בהוואנה סנטרו.
תאמינו לי, מעולם לא התעוררתי עם חיוך גדול יותר...

יום ראשון, יולי 16, 2006

לילה דאונס ואולודום - פסטיבל מוזיקת עולם

ההופעה של לילה דאונס חתמה אמש את פסטיבל מוזיקת עולם בו נטלו חלק גם דיגו אל סיגאלה ואולודום. אין בידי נתונים מדוייקים אולם אם לשפוט לפי כמות הצופים, מבחינה מסחרית, הפסטיבל לא נחל כישלון צורב. בימים שכאלו יש בזה אפילו הצלחה מסויימת.
האמנים שהובאו ארצה בהחלט משווקים בעולם תחת הקטגוריה של מוזיקת עולם וכל אחד מהם זכה להכרה מצד הביקורות והקהל כאחד.
אולודום
כמו מרבית האנשים שהגיעו ביום חמישי לפארק רעננה, הגעתי להופעה של אולודום בפארק רעננה עם הרבה זכרונות טובים מהופעה מעולה של דניאלה מרקיורי שנערכה לפני 3 שנים. לצערי אולודום לא הצליחו לספק את הסחורה ולשחזר את האנרגיות של אז. בהופעות מסוג זה יש חשיבות עצומה לאינטראקציה בין הנגנים לקהל, ואולי היה זה הקהל המועט שלא סיפק לחברי הלהקה את הפידבק המטורף שלו הם רגילים מהופעות בברזיל.
שורה של להיטי קרנאבל וקהל שהגיע מוכן ומזומן להשתולל לא עזרו ללהקה להרים את המופע לגבהים המצופים. נקודת האור היחידה נרשמה היכן שהלהקה אירחה את מיומנה לקטע תיפוף וריקוד משותף, וקטע קפוארה ביחד עם עידן ונועה הררי שהוציא את הלהקה משגרת ההופעה ורשם לא מעט חיוכים בקרב הנגנים והקהל.
אמפיפארק רעננה אגב, שוב הוכיח שהוא המוקם הפתוח הטוב ביותר בארץ לצפייה בהופעות חיות.
לילה דאונס
את המוזיקה שלילה דונס יוצרת ביחד עם בעלה הסקספוניסט פול כהן ניתן לקטלג תחת הכותרת "ג'אז מקסיקאי" ומי שהיה אתמול במשכן לאומניות הבמה או שהקשיב לאחד מהתקליטים המצוינים שלה יוכל להבין למה אני חותר. לילה דאונס שכבר מגיל צעיר התמחתה בשירה מסורתית מקסיקאית (ראנצ'רה בולרו וטרובה), המשיכה בלימודי אופרה ובסופם נשאבה לעולם הג'אז והבלוז האמריקאי. בשנים האחרונות היא יצרה מספר תקליטים שבכולם שילבה את ההשפעות הללו תוך שהיא יוצרת בסופו של דבר סיגנון ייחודי שמאופין בשירה מקסיקאית מסורתית על רקע עיבודים ג'אזיסטים קלים שמשלבים כלים מסורתים כמו הארפה (נבל מקסיקאי) ואקורדיאון לצד גיטרות חשמליות וסקסופון.
אני לא אוהב לראות הופעות בישיבה אולם המשכן לאומנויות פיצה על כך עם סאונד משובח שעשה חסד עם הקול המופלא של לילה והוירטואוזיות של הנגנים המלווים.
באנגלית, ספרדית ועברית!!! דאונס הסבירה את משמעויות השירים שרובם נלקחו מהדיסק האחרון שלה (La Cantina) ועוסקים בחיים מנקודת מבט מקסיקאית. דאונס היא זמרת מוסיקת עולם קלאסית מכיוון שהיא מצליחה להעביר באמצעות קולה קשת גדולה של תחושות ורגשות לקהלים שאינם מבינים את השפה בה היא שרה. אתמול כשהיא רקדה על הבמה כל המבטים נישאו אליה למרות מצגת וידיו ארט מושקעת שריצדה מלמעלה.
הנה קליפ מתוך הופעה בפארק וסט בלונדון

יום רביעי, יולי 12, 2006

אולודום

בפעם האחרונה שאולדומברה ושאר האורישאס הגיחו לביקור באמפי פארק רעננה, נאלצו המארגנים להפסיק את המופע 3 פעמים ולהתריע בקהל לבל יחצה את הגדרות המפרידות בין אזור הכיסאות לדשא שמאחור. התחינות לא עזרו והקהל פרץ פעם אחר פעם תוך שהוא מקיף את דניאלה מרקיורי ומתייזע לו יחדיו במה שלימים תיזכר בעיני כאחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי מעודי.
3 שנים אחרי, מארגני פסטיבל מוזיקת עולם, מנסים לשחזר את ההצלחה ולהביא לארץ את אחד ההרכבים האותנטיים ביותר שפועלים היום בסלוואדור דה בהייה, ברזיל.
שמו של ההרכב – "אולודום", נגזר משמו של בכיר האלים לפי המסורת של בני שבט היורובה – "אולודומברה". היורובה הוא אחד השבטים הדומיננטיים במערב אפריקה (בעיקר ניגריה) וממנו גם נלקחו מרבית העבדים שהובאו לברזיל ולקובה.
"אולודום" היא יותר הרבה יותר מעוד להקת מתופפים ברזילאית. ההרכב משמש בראש ובראשונה כמפלט לילדיה העניים של סלואדור דה בהיה – העיר הברזילאית הכי קרובה לאפריקה מבחינה גיאוגרפית וכתוצאה מכך מרכז לסחר בעבדים בעבר והעיר בעלת ריכוז השחורים הגבוה ביותר בהווה.
במבנה עתיק ששופץ על ידי הלהקה במרכז שכונת "" עורכים חברי ההרכב שיעורי מוזיקה וריקוד לילדי העיר שלגביהם זו היא במקרים רבים חלופה היחידה לחיי פשע סמים וזנות. מרבית השירים של הלהקה שהפכו להימנוני קרנאבל בכל בראזיל מדברים על שיווין זכויות לשחורים בעולם כולו ושואבים הרבה מדת הרסאפארי שמקורה בג'ימיקה. גם הסגנון המוסיקאלי של הלהקה מנהל דיאלוג עם מקצבי הרגאי מג'מייקה שמשתלבים היטב עם מקצבי הסמבה האפרו-ברזילאים.

אולודום יופיעו ביום חמישי באמפי פארק רעננה בשעה 20:00 ומי שרוצה להחליף לשעתיים את הלמות התותחים בהלמות התופים, טוב יעשה אם יגיע..
הנה קטע קצר ממה שצפוי שם :

יום שבת, יולי 08, 2006

מנוליטו סימונט - למרות הסאונד..

יום שישי 07.06.06
לרגע היה נדמה שמועדון התאטרון הפך ל "Casa de la musica" במיראמר,הוואנה. לא מלא מידי, לא ריק - קהל חם שהרעיף על הטרבוקו אהבה שהפתיעה גם את המנוסים שבאנשי הטראבוקו. אז נכון שהסאונד, בעיקר בתחילת המופע היה מחפיר ואילולא הכרתי את השיר הראשון (Tu me dejiste mentira) לא היה סיכוי שהייתי מבין מילה ממה שאמאריי (הקטן),"מיאמי" (הכושי) ו"אל אינדיו" (השמנמן) שרו. למרות זאת היה משהוא קסום בהופעה של הטראבוקו שהכוכב האמיתי שלה היה הקהל הישראלי שהוכיח שחום הולך עם חום, לחות עם לחות ו"קובה קובה" רץ מצוין עם "תל אביב תל אביב".
ראיתי את הטראבוקו בפאריס בחורף שעבר. סאונד מצוין וקהל אנמי שחייב את הח'ברה לבזבז את התחמושת הכבדה שלהם כבר בהתחלה (locos por mi habana) בשביל לנסות ולהזיז משהוא. אתמול הם בצעו את הלהיט הגדול ביותר שלהם רק בהדרן, הראשון אגב מתוך שלושה.
בצהרי יום שישי הדברים נראו פחות מבטיחים. נכחתי בבאלנס של הלהקה עם מנת לראיין חלק מחברי הטראבוקו (בקרוב יפורסם). ראשון היה מיאמי - צעיר הזמרים ובן דודו של דויד קלזאדו שלא ממש ידע איפה הוא נמצא, אחריו אמאריי שהפגין חוסר חשק מופגן ומניירות של כוכב עד הרגע בו "הפצרתי בו לספר לי על האלבום החדש שהוא מקליט ללא הטראבוקו. רק "אל אינדיו" שלא פעם הפלגתי בשבחיו בפוסטים קודמים, נראה רענן ושש להכיר את הקהל הישראלי.
אחרי 7 אלבומים הטראבוקו היגיעו מצויידים עם ארסנאל של להיטים. למגינת ליבי התקליט האחרון והמצוין (Hablando en serio) זכה ליצוג מינימאלי עם שיר הנושא Hablando en serio שבוצע היטב ע"י מיאמי ו Comunicate של אמאריי.
אל אינדיו (58!!!!) הוכיח שהוא עדין יכול ללמד את הצעירים משהוא בכל מה שקשור לשירה אמיתית - como fue של בני מורה היווה תצוגת תכליתו ו"Marcando la distancia" תענוג אמיתי. אמאריי מצידו חייב ללמוד להשתמש במיקרופון, נכון שהוא יודע לשיר רית'ם אנד בלוז מצוין אבל הביצוע שלו ל"Linda melodia" (מבוצע במקור ע"י קרלוס קלונגה) היה גרוע והוא חייב להפטר מהיבבות והנהימות שהוא נוהג לזרוק מידי פעם לאויר העולם.
משום מה הטראבוקו היגיעו ללא נגן הצ'לו שלהם וחבל למרות שהסאונד הכללי כאמור היה נוראי (מישהוא ידע שהיה כינור?) ואני לא בטוח שהייתי מצליח לשמוע אותו גם אם הוא היה מגיע.
En cuba dicen: todo que te den - cogelo
ואצלינו נתנו אבל לא רבים מיהרו לקפוץ על המציאה. מילה טובה מגיעה למארגנים שהרימו כפפה כבדה מאוד וספק אם הצליחו להחזיר את ההשקעה. בעיני אין אשמים, יש מצב נתון שגם אם לא תמיד משביע רצון הוא הולך ומשתפר עם השנים. ואולי בכל זאת הצעה לשיפור: ברחבי העולם להקות הטימבה הקובנית משווקות לקהל כלהקות לאטין -ג'אז, מרבית ההופעות נערכות במועדוני ג'אז מוערכים שמסוגלים לתמוך בסאונד מורכב כמו זה שמייצרת להקה של 14 נגנים. הקהל מורכב מרקדנים שנהנים מהשטיקים של "מיאמי" ומאנשים שנהנים לשבת להאזין לגאונות המוסיקאלית ולעיבודים של מנוליטו. הופעות לטיניות ששוקו כלאטינ-ג'אז (אדי פאלמירי ורי בארטו) הצליחו מבחינה מסחרית מעל למצופה והחזירו את ההשקעה.
מזה עשר שנים שמנוליטו סימונט יוצא פעמים בשנה לסיבוב הופעות ארוך ומתיש שכולל את ארופה,דרום אמריקה והמזרח הרחוק. הוא כבר ראה שוודים שמזיזים את התחת צרפתים שורקים ויפנים מדקלמים את המילים של llego la musica cubana , ולמרות זאת אתמול הוא התרגש ונהנה מכל רגע - איך אני יודע? ראו לו את זה על הפנים!!

יום חמישי, יולי 06, 2006

הבשורה מגיעה מ..שוודיה

Vengo del frio y traigo el calor

בשנה האחרונה אני עוקב בהשתאות אחר התפתחות מוזיקת הסלסה בארצות אשר אינן מהוות חלק מה"אמריקות". למרות שניתן למנות את ההרכבים שמגיעים לשלב הפקת התקליט על יד אחת (salsa celtica, orquesta de la luz וכדומה), התוצאה הסופית היא לרוב מרשימה ובעלת איכויות מוזיקאליות שעולות על הפקות רבות שמקורן בהמיספרה המערבית.
קאיה ריאל (Calle Real), להקה שפועלת בשוודיה והוציאה בתחילת השנה אלבום ראשון – Con Fuerza, משתייכת לחבורת ה"זרים" ובהחלט מצליחה להביא למאזינים משהוא שונה וייחודי.
מבט חטוף בביוגרפיה של עשרת חברי ההרכב, מגלה שכל חבריו גדלו בשוודיה ורק מיעוט בקרבם הם בנים להורים ממוצא לטיני. על הרקע הזה, העובדה שהם מנגנים מוזיקת טימבה טהורה, סגנון שעד כה הייתה נחלתם הבלעדית של הרכבים קובנים, מעוררת השתאות והערכה.
האזנה לתקליט מגלה 12 רצועות מקוריות הבנויות כהלכה ונשענות על שירה מצוינת של תומאס סבסטיאן אבי (Thomas sebatian eby) , עיבודים נהדרים ולא פחות חשוב, הפקה וסאונד מהוקצעים שנשענים על עשרות שנות ניסיון וקידמה טכנולוגית שהצטברו בשוודיה, לכל הדעות מעצמת פופ בקנה מידה בינלאומי.
מי שמחפש להיטים יימצא אותם בתצורת "Somos calle real" ו"Suena conmigo"- המילים עוברות אדפטציה לחיים האורבנים בארופה ומשפטים כמו – " Es lo que sudamos por la noche,lo que soñamos en el metro " מחליפים את הסלנג הקובני ושירי האהבה להוואנה,כסף ובחורות.
מעבר לשימוש בכלים מסורתיים (טרס, קונגאס וכלי נשיפה) חברי הלהקה מרבים להשתמש בגיטרה חשמלית וכלי מיתר שמקנים לשירים בסיס של פופ- פאנק רענן ואוורירי (Rompiendo Murallas, La Rosa).
בינתיים, הלהקה זוכה לביקורות אוהדות למדי באירופה ואף זכתה לדף משלה באתר טימבה.קום שנחשב ל"מכה" של אוהדי הטימבה מחוץ לקובה.
אלבום מומלץ ביותר!

יום ראשון, יולי 02, 2006

VOLVER

לחזור", בדיוק כמו בסרטו המופתי של אלמודובר המופיע בימים אלו מעל האקרנים. סרט ששמו לקוח מתוך סצינה בו מבצעת הגיבורה הראשית (פנאלופה קרוז האלוהית) את שירו של קרלוס גרדל הארגנטינאי - "ולוור". למען האמת, פאנלופה רק מזיזה את הפה לקולה של אסטרייה מורנטה, זמרת פלמנקו שצורבת ומחספסת את הטנגו האירופאי של גרדל

אני חוזר או עוזב תלוי איך מסתכלים על זה, אולי עדיף חוזר כי אז המשמעות היא הרבה יותר חיובית. בפרקטיקה אני כבר לא בפאריס, צרפת אלא (לעת עתה) רעננה, ישראל.לאחר התלבטויות החלטתי להשאיר את שם הבלוג כמו שהוא ולו רק בשל הנוסטלגיה וה"סאודאדס" שהוא מעלה בי. נושאי הכתיבה לעומת זאת בודאי ישתנו במקצת ויתמקדו יותר בחלק הסון של הפאריסון. התוכנית ברדיו לעת עתה מושעית עד שאני אתמקם שוב מבחינה טכנית

מאוד קשה לעזוב ,הרבה יותר קל לחזור

יום שבת, יוני 17, 2006

המלצות - פאריס בקיץ


מעטים הם הפריסאים שנשארים בפאריס בקיץ, מה שמשאיר ליודעי דבר שפע של מקומות בילוי ואטרקציות רחוקות מאלפי התיירים שנצמדים לספרי ההדרכה השבלונים. במהלך חודש יולי אוגוסט עיריית פאריס מסבסדת עשרות ארועי תרבות אשר רובם פתוחים לקהל הרחב. הנה כמה המלצות במידה ואתם מתכננים ביקור :

ריקודים על גדות הסין – אחת היוזמות הפשוטות והמצליחות ביותר של עיריית פאריס. מידי קיץ העירייה מאפשרת לכל חפץ להעמיד רמקולים ולנגן מוזיקה באחד מ "האמפי תיאטרון" שפזורים לאורך Quai St Bernard. התוצאה, עשרות אנשים שגודשים את רציפי הסין ורוקדים לצלילי מוזיקה מגוונת, "חינם אין כאסף". הזירות "הרציניות" ביותר מיועדות לאנשי הסלסה והטנגו, אלו מושכות קהל ומתקיימות כמעט מידי יום. לעיתים גם ניתן למצוא זירות בהם מתגודדים מתופפים, רקדני סמבה, פורו ומוזיקה אירית.
מומלץ להגיע ביום שישי או שבת בשעות הערב עם שמיכה,בקבוק יין וכמה גבינות טובות. הריקודים מתחילים בסביבות השעה 20:00.
כיוון שהמארגנים עושים זאת על בסיס חצי התנדבותי (תוך כדי קידום מכירות לבתה"ס לריקוד), אין ערבות של ממש לגבי קיומו של הערב. מי שמבין צרפתית, יכול להתעדכן בפורום הזה לגבי התקיימות ערבי הסלסה.
איך להגיע : מול ה Institute du Monde Arab
Quai St Bernard, Square Tino Rossi, Paris 5eM° Jussieu ou Sully-Morland ou Gare D'austerlitz
פסטיבל הג'אז של פאריס – פסטיבל הג'אז של פאריס נערך מידי שנה בפארק פלוראל (Parc Floral) – אחד הפארקים היפים ביותר בפאריס שמכיל גם תצוגה של פרחים וצמחים מכל רחבי העולם. העלות המגוחכת של הפסטיבל (4 יורו ), מאפשרת לבאים ליהנות ממוזיקה איכותית, במקום קסום שמאפשר בחירה בין ישיבה על מושבי פלסטיק או רביצה על כרי דשא אינסופיים. גם לכאן ממומלץ להביא שמיכה וציוד לפיקניק שיהפוך את השהייה בפארק לנעימה אף יותר.
ההופעות מתקיימות בימי שבת וראשון ב15:30. בכל יום מופיעים שני אמנים שונים.
מומלץ בחום ולאו דווקא לחובבי ג'אז.
מכשלה אחת בכל הסיפור והיא רשימת האומנים שמופיעים. משום מה האתר הרשמי של פארק פלורל עדין לא מפרסם את הרשימה אולם ניתן להתעדכן מעל גבי לוחות המודעות בעיר ובעיקר במטרו. אם לא, פשוט להגיע "על עיוור".
איך להגיע: לוקחים את קו 1 לכיוון Château de Vincennes ויורדים בתחנה האחרונה. צועדים בעקבות ההמון לפארק פלוראל (או ששואלים)

מוזיקת עולם בלה וילט – Scènes d'été הוא פסטיבל מוסיקאלי שמתקיים בכל יום ראשון החל מ 17:30 בקומפלקס המופלא של ה"לה וילט". ההופעות, פתוחות לקהל הרחב, מציגות שורה של אמני מוזיקת עולם מאפריקה, דרום אמריקה ואסיה. בין השמות ניתן למצוא את טונאמי דיאבטה ממאלי, מרסלו די 2 מבראזיל, ג'ימי בוש מפורטו ריקו ויסמין לוי המדהימה שתופיע ב23 ביולי.
איך להגיע: קו 5 , תחנה: Porte de Pantin , ניגשים לנקודת מכירת הכרטיסים למוזיאון ושואלים איך להגיע להופעות.
קולנוע באוויר הפתוח – גם כן בלה וילט במשך כל יולי אוגוסט מוקרנים על מסך ענק (אבל באמת ענק) סרטים מכל העולם בגרסאות המקוריות עם כתוביות בצרפתית. דוגמאות לסרטים כוללות את האחים גרים,ברידי,הציפורים,דג ושמו ונדה ועוד רבים וטובים. מומלץ להגיע עם שמיכה וציוד פקניק.הכניסה פתוחה לקהל הרחב.
איך להגיע : קו 5 , תחנה: Porte de Pantin , מחפשים מסך ענקקקקקקקקקק.

יום שני, יוני 12, 2006

המלצה - הקפה הכי טוב בפאריס


"תענוגות בתי הקפה בפאריס" הוא נושא נדוש לעייפה. אני לא היחידי שהרכב המילים "בית קפה פאריסאי" גורם לו לשקוע בהזיות רומנטיות,סופרים ופייטנים גדולים ממני, הרבו לפאר ולרומם את הישיבה במאות בתי הקפה הפזורים בעיר.אין כמו בית קפה בפאריס, אבל, ובואו נודה בזה אחת ולתמיד הקפה הצרפתי הוא אחד הגרועים בעולם!!! הראיה לכך היא ההתפשטות המרשימה של רשת סטארבאקס האמריקאית, שפותחת בבירה סניפים בקצב מסחרר.
לקח לי לא מעט זמן למצוא בית קפה שמגיש קפה הגון. אני מתכוון לכוס אספרסו חדה ומדויקת שמפלחת את חלל הקיבה ומזריקה בך את כמות האנרגיה המדויקת הדרושה לך על מנת לצלוח את היום.
אז הנה המלצה לקפה מצוין ליד מרכז פומפידו :

Café Ronie


איך להגיע

אם אתם מגיעים מכיוון ממטרו Rambuteau (היציאה שקרובה למרכז פומפידו), עליכם ללכת לכיוון הרחבה הגדולה של מרכז פומפידו כשהמרכז נמצא מימין ואז לפנות בפניה הראשונה ימינה למעין פסאג'. את הקפה של רוני תמצאו אחרי 20 מטר מצד שמאל.

אגב, רוני, בעל הבית הוא מאוד נחמד וישמח לעזור לכם לבחור קפה מתוך המבחר המרשים שהוא מחזיק בחנות





יום שבת, יוני 10, 2006

תענוגות הפורו

מריה נבארו לימדה אותי את תענוגות הפורו. פגשתי אותה באחד הערבים החמימים בקיץ 2004. נהגנו לבלות אז על על גדות הסין היכן שניגנו מוזיקה בראזילאית להמונים. משיחה למדתי שהיא מצלמת, אבל עד שהיא הראתה לי תמונות שלה לא הערכתי עד כמה היא מוכשרת.
אז הנה קישור לאתר בו אתם יכולים לראות חלק מהעבודות השונות שהיא צילמה במסעותיה במרוקו, פאריס וברזיל כמובן.

צ'ארנגה הבאנרה - די.וי.די חדש

די.וי.די חדש ללהקת צ'ארנגה הבאנרה של דויד קלזאדו. הסרט עוקב אחרי הלהקה בין השנים 2003 -2005, מייד אחרי צאת התקליט – "Soy cubano soy popular ", ששיר הנושא מתוכו הפך בין לילה להמנון הבלתי רשמי של קובה.
השירים של הלהקה מצטיינים בישירות בלתי מתפשרת ומשמשים אותי תמיד כמקור מהימן לסלנג העכשווי ולנושאים שמעסיקים את מרבית הנוער בקובה (אל דאגה כיוון שפוליטיקה היא מחוץ לתחום אז תחומי העניין מצטמצמים לסקס,סקס ו..סקס ).
לא ראיתי את הסרט, אבל הנה קישור לטריילר שמכניס לאווירה, ואם לשפוט לפיו, אזי מדובר בצילום וסאונד איכותיים ביותר שבהחלט מצדיקים רכישה.

יום שני, יוני 05, 2006

ביקורת אלבומים

הנה סקירה של ארבעה אלבומי סלסה שיצאו לאחרונה ומככבים אצלי באוזן...

Mamborama – Directamete al Mambo

אלבום שלישי במספר להרכב של ביל ולפר , נגן פסנתר מקליפורניה שהרומן שלו עם המוסיקה הקובנית הוליד את האלבום המופתי - "Entre La Habana y el Yuma".

הצלחת האלבום הקודם של ממבורמה אפשרה לוולפר ללהק את מיטב האמנים הקובנים לדיסק הנוכחי. בין באי הבית השונים ניתן למנות את פופי, ג'יראלדו פילוטו,מנוליטו סימונט, רוברטון ו Cubanito 20.02. מי שהגדיל לעשות בעיני הוא אל טוסקו מ NG La Banda שמרחף כמו ציפור על חליל הצד ברצועה "Pajarita" וגם מביא עימו את זמר הבית שלו - טוני קאלה.

עוד אורח שראוי לציון הוא קרלוס קלונגה, אחד הזמרים הטובים ביותר באי ובמידה מסוימת גם אחד המפוספסים שבהם. קלונגה נותן תצוגת תכלית ב"La Bailarina " שהיא ללא צל של ספק הרצועה הכי טובה בדיסק.

הקשר של וולפר עם סיקסטו יורנטה "אל אינדיו", זמר הבית של מנוליטו סימונט התהדק לו, ובאלבום הנוכחי כתב זה האחרון מילים לארבעה שירים והשתתף בהקלטת הפזמונים החוזרים (Los Coros).

מבחינה מוזיקאלית וולפר מעז יותר ומושך את המקצבים הקובנים לכיוון הפאנק והאר אנד בי האמריקאי מה שנותן לאלבום ניחוח מיוחד ולממבורמה תו היכר.

וכשיש לך תו היכר משלך סימן שאתה בכיוון הנכון...מומלץ בחום!!!


Manolito simonet y Su Trabuco – Hablando en Serio

הצלחת האלבום "Locos por mi Habana" הפכה את הטראבוקו לאחת הלהקות המבוקשות בהוואנה, Hablando en serio כבר ממש ממקם אותה בצמרת ליד הלוס ואן ואן וסזאר "פופי" פדרוסו.

העיבודים המצוינים לכלי הנשיפה והמיתר תורמים ליצירת סגנון מלודי ונעים להאזנה גם מחוץ לרחבת הריקודים. זה לא תקליט סון אבל מנוליטו סימונט היא אולי הלהקה שהכי מתקרבת לכך במרחב הבלתי מוגדר של הטימבה הקובנית.

סיקסטו "אל אינדיו" יורנטה, מבריק כהרגלו, בעיקר ב "Amigo", ריקארדו אמארי קצת מעצבן וחייב להפטר מהנהימות שלעיתים קרובות מידי מלוות את השירים שלו. הזמר החדש לזארו "מיאמי" דיאז לא מרשים אבל בכל זאת מבצע את אחת הרצועות היפות בדיסק "La raspadura".בנוסף מכיל הדיסק הופעת אורח של קרלוס קלונגה שמצטרף לאמארי ו"אל אינדיו" ב "El Cantante" ומזכיר לכולם כמה חבל שהוא לא נמנה יותר על חברי ההרכב הקבוע.

Hablando en serio שייך לקבוצה האלבומים שמתגלים להם אט אט ועם כל האזנה חושפים עוד משפט מוסיקאלי, עוד תפקיד שלא שמעת קודם ועוד אלתור. תקליט מצוין שמציב רף גבוה מאוד לתקליט הבא של מנוליטו סימונט.

Sur Caribe – Mis credenciales

מאז הקמתה (1987) זכתה סור קאריבה לפופולאריות אדירה בעיקר בסנטיאגו דה קובה, העיר ממנה מגיעים כל חברי ההרכב. עד עתה כל הניסיונות של ריקרדו לאיוה (Ricardo Leyva) המנהל האומנותי של הלהקה, לזכות בהכרה לאומית רחבה יותר נכשלו. עם Mis Credenciales עושים חברי הלהקה צעד גדול לקראת ההצלחה המיוחלת בעיקר בגלל הרצועה שמסיימת את התקליט "Añoranza por la conga" (ערגה לקונגה), שזכתה לתואר שיר השנה ביריד קובהדיסקו האחרון וסחפה אחריה את האי בסערה. אלבום אנרגטי עם לא מעט להיטים שתופסים את האוזן כבר בשמיעה ראשונה, למרות זאת ההימור שלי הוא שהאלבום לא ישרוד אצלכם בנגן מעבר להצלחה רגעית על רחבת הריקודים.

Gilberto Santa Rosa – Directo al Corazon

עוד תקליט מהודק ומופק בקפידה של האיש המזוהה אולי ביותר עם סגנון הסלסה הרומנטיקה שאני כל כך אוהב לא לאהוב. יחד עם זאת, כשג'ילבטו נצמד למקצבים הפורטוריקאנים המקוריים ומשיל מעליו את העיבודים הפומפוזים של מפיקי הפופ הלטיני, הוא מתגלה כזמר מצוין ומבצע שמצליח לשכנע את המאזינים שהשירים שהוא שר הם השתקפויות של אירועים אמיתיים שעבר בחייו האישים.

האלבום מכיל 10 שירים – 6 מהסוג הראשון ו 4 רצועות מקסימות מהסוג השני. כיוון שכך אין לי ברירה אלא לסכם ולומר שהאלבום לא שווה את הכסף שתוציאו עליו...או במילים אחרות למצוא חבר ולצ..!!!

יום ראשון, יוני 04, 2006

קובה - סרט תיעודי

הנה קישור לסרט שמתיימר להוות סוג של מסמך תיעודי על החיים בקובה. למען האמת מדובר באחד הסרטים המעצבנים ביותר שראיתי,רווי אי דיוקים וקטעי קריינות מתנשאים. אבל לכל המכורים שרוצים לקבל מנה מנפלאות האי הקסום אז אולי זה ירגיע אותכם עד הקריז הבא.

יום שני, מאי 29, 2006

קובונים

* המהדורה העשירית של פסטיבל קובה-דיסקו הסתיים היום. חברת התקליטים שגרפה הכי הרבה פרסים היא "Big music", שהפיקה בין השאר את האלבום הגרוע להחריד של פאוליטו פ.ח. "Credenciales"של "Sur Caribe" זכה בפרס הראשון בקטגוריות עיצוב העטיפה והוידיוקליפ וגם מכיל את השיר שנבחר בקטגוריית שיר השנה – "Añoranza por la conga" .

"Mi Linda habanera" של אדלברטו אלוארז זכה באופן מפתיע בתואר אלבום השנה בקטגוריית מוסיקת הריקודים, לאחר שגבר על אלבומים טובים הרבה יותר לטעמי כמו אלו של איזאק דלגאדו, פופי ואולי אפילו הצ'ארנגה של דויד קלזאדו.

* מנגד המהדורה ה11 של פסטיבל "פיאסטה" באיטליה(רומא) עומד להפתח (יוני עד אוגוסט) וזו הזדמנות מצויינת למכורי הסלסה הישראלים לראות את מייטב האמנים העולמים במחירים מצחיקים - בין 10 ל 15 יורו על מנת לראות את וילי קולון, אוסקר זה לאון, לוס ואן ואן, איזאק דלגאדו,פופי ועוד...לא מאמינים הנה הקישור לתוכניה ולאתר של הפסטיבל (גרסה איטלקית).

יום שבת, מאי 27, 2006

סאליף קייטה (Salif Keita)

אחד הדברים המתסכלים ביותר בהאזנה למוזיקת עולם היא העובדה שאין באפשרותו של בן אנוש לשלוט בכל שפות היקום.למרות זאת, עם הזמן למדתי שישנה קבוצת זמרים יחידי סגולה שיכולים בעזרת קולם בלבד להעביר קשת רחבה של תחושות למאזינים גם אם הללו אינם דוברים את השפה בה מושר השיר. על הקבוצה הזו נמנים בין השאר: נוסראת פאתח עלי חאן (Nusrat Fateh Ali Khan) מפקיסטן, אסמעיל לו (Ismail Lo) מסנגל, אמיל זריהן מאשדוד וסאליף קייטה ממאלי.

השבוע נכחתי בהופעה של סאליף קייטה באולם האולימפיה בפאריס. ההופעה חתמה סיבוב הופעות ארוך בדרום אמריקה ובאירופה לרגל תקליטו האחרון של קיטה – מבמבה (M'bemba) .

הקול של קייטה הוא לא המרכיב היחיד שמבדיל אותו משאר הזמרים האפריקאים. קיטה נולד לבקן למשפחה שהיא נצר לזרעו של סאנדג'אטה קייטה (Sandjata Keita) ,מי שהיה אחד המלכים העטורים ביותר בתולדות היבשת השחורה. לאחר שנולד קיטה רצה אביו לשלוח אותו ביחד עם אימו, כיוון שהאמין שהרך הנולד מביא עימו מזל רע. רופא אליל מקומי שכנע אותו להשאיר את הילד אולם עברו שנים רבות בטרם החל האב לתקשר עם בנו. סאליף שנאלץ להתמודד עם הלעג והזרות כילד לבקן במאלי השחורה, מצא מזור בשירתם של הגריוט – משפחות אומנים אשר במשך דורות משמרות את המסורות העתיקות של השירה והריקודים באפריקה. ההחלטה של קיטה להתמקד בשירה גררה ביקורת קשה מצד המשפחה אשר ראתה את העיסוק בשירה כלא ראוי למי שדם מלכים זורם בעורקיו.

קייטה שכבר למד דבר או שנים על מאבק, לא שעה להפצרות המשפחה וייצא לתור אחר מזלו בבירה של מאלי – באמאקו. באר הוביל לבאר, מכר למכר וקייטה מצא את עצמו כזמר המוביל בלהקת "Rail Bend", הלהקה הפכה בהנהגתו לדבר החם ביותר במאלי של תחילת שנות השבעים.

בשנת 73 הוא עזב את הRail Bend וביחד עם שותפו ליצירה קאנטה מאנפילה, הצטרף להרכב הסנגאלי "השגרירים" ( Les Ambassadeurs). משם הדרך הייתה קצרה לקריירת סולו עולמית. בשנות השמונים הוא התיישב בפאריס והקליט שורה של אלבומי פיוז'ן שערבבו אלמנטים אפריקאים מסורתיים בייחד עם רוק, פופ וג'אז.

האלבום "מופו" שיצא בשנת 2002 סימן קו חדש ביצירה של קייטה, אשר התנתק מחשמל וההמולה של העיר הגדולה וחוזר לאינטימיות של כפר הולדתו במאלי. התקליט זכה להצלחה כבירה ושכנע את קייטה לחזור למאלי. הוא התיישב בבאמאקו והקים אולפן שם הקליט את התקליט האחרון – "מבמבה" שייצא בתחילת 2006. "מבמבה" הוא המשך ישיר של "מופו" מבחינת מוסיקאלית ובין שאר האורחים שלוקחים חלק ניתן למצוא את טונאמי דיאבטה שמפליא לנגן על הקורה – מעין כלי פריטה אפריקאי מסורתי.

ההופעה עצמה הייתה הרבה יותר רוקיסטית מהתקליט עצמו והתבססה ברובה על הרפרטואר של "מבמבה" ביחד עם להיטים נבחרים משלושים שנות יצירה של קייטה. ההרכב שליווה את קיטה כלל שתי גיטרות חשמליות, ערכת תופים, שני נגני כלי הקשה, בס, קורה ושלוש זמרות ליווי . היה חם ודביק באולימפיה כמעט כמו במטרו (קו 4 לכיוון פורט דה'אורלרון ), אבל משום מה זה לא פגם בהנאה ואולי אף תרם לאותנטיות של ההופעה



.

בת זוגתי לא הכירה אף שיר של קייטה, מה שלא הפריעה לה להיות מרותקת במשך שעה וחצי, לאיש ולקול האדיר שרעם והדהד ברחבי האולימפיה.

אחד הרגעים המרגשים הופעה היה להאזין לקהל ששר עם קייטה שליווה את עצמו עם גיטרה בלבד את "Ana Na Ming" שיר מתוך מופו שמספר על דרך הייסורים שעוברת אישה אשר מתגרשת מבעלה


.

זמרות הליווי חזרו לבמה בשביל לבצע את "Tu vas me manquer" העדין ועוד שורה של להיטים מקפיצים עד לסיום הידוע מראש עם "Madan", שיר עם מסורתי שמלווה את איסוף הקציר והפך ללהיט מועדונים באירופה בעקבות רמיקס של מרטין סלובק.

יום ראשון, מאי 21, 2006

בורגונדי (Bourgogne)

הצבעים ששולטים ללא עוררין בחבל בורגונדי הם הצהוב והאדום.הצהוב, כמו מתריס בעיני המתבונן, נשקף משדות החרדל האינסופיים והאדום הוא היין שמככב בתפריטים של המסעדות המקומיות ומהווה מקור גאווה לתושבים המקומיים.

צרפת שמעבר לפאריס והאוטוסטראדה היא מעט עלומה, עיירות עיירות ללא נפש חיה. אנחנו נוסעים במכונית ומנסים להמציא הסברים: "יום שבת היום", "יום ראשון היום", "מרבית הבתים הם בתי קייט", "התושבים בחופשה בפאריס" וכו' ..בשלב מסוים חדלנו וקיבלנו את ה"אין" כעובדה.


תרומתם של הנזירים לאנושות..

לא היינו צריכים להתאמץ הרבה בשביל למצוא את השוק המקומי של "מונטבארד" (Montbard). מצוידים בנתחי גבינת צ'בר (Chevre) ואפויס (Epoisses) לחם מלא, אגסים ובקבוק "Chablis" 2002 עצרנו לפיקניק בצד הדרך. שינוי התפיסה שעברתי לגבי מושג ה"פיקניק" היה תהליך בן שנה, שבסופו עשיתי אדפטציה לתרבות המקומית והפסקתי לשאול את עצמי "מתי יגיע תורם של הקבב והפיתה". פיקניק בצרפת הוא על טהרת הגבינות והיין.

האפויס ,אחת הגבינות הידועות ביותר בבורגונדי, מופקת מחלב פרות ועוברת שטיפה במי מלח כחלק מתהליך שימור מיוחד שאורכו כ 4 שבועות. הטכניקה להפקת הגבינות בבורגונדי כמו גם היין מיוחסת לנזירים המקומיים. תוך כדי בציעת נתח ולגימת משקה אני מהרהר ומסכם עם עצמי שבכך הם אולי תרמו את חלקם לאנושות ופיצו אותנו על מאות שנים של בזבוז זמן משווע, חוסר יעילות, וניסיונות נואלים להקפיא את התקדמות הציויליזציה האנושית.

לא הזמנו חדר ללילה מראש, במקום זה נקטנו בטקטיקה שנחלה הצלחה גם בטיולים קודמים. נכנסנו ללשכת התיירות המקומית (Office de tourism) במונטבארד (Montbard) וביקשנו את המלצתם . לשכות התיירות המקומיות בצרפת הם מקור להשתאות – מאורגנים להפליא, יציעו לכם העובדים המקומיים שלל מפות והסברים על האטרקציות המקומיות. חלק מהם אף יתקשרו בשבילכם אל בעלי הצימר או המלון ויעשו הכול על מנת להנעים את השהיה.קיבלנו המלצה להעביר את הלילה בVilleferry , ישוב קטן מרחק חצי שעה נסיעה מדיג'ון בירת המחוז.

ההמלצה התבררה כאמינה ביותר והמקום – החדרים שייכים לאגודת "Bourgogne en Douce" ששמה לעצמה למטרה לקדם את התיירות הכפרית במחוז. חברי האגודה מתחזקים קרוב ל20 חדרים, כולם שוכנים במבני אבן עתיקים ששופצו. לרשות האורחים חדר לאונג' ומרפסת גדולה שמאפשרת להעביר את הזמן עם ספר טוב. למי שמגרד באצבעות בקרוב אמורים להתקין גם חיבור אלחוטי שיאפשר גלישה באינטרנט. הבית מרוהט בפשטות ובטוב טעם מה שמאפשר התמכרות טוטאלית למקום ולטבע שסובב אותו.

אז מה זה אומר יין "Grand Cru" ?

לאחר שמילאנו את המצברים המשכנו לדיג'ון והעברנו את הבוקר בשיטוט חסר תוחלת ברחובות העיר.

בשעות הצהרים שמנו פעמינו לאחוזת קלוז דה ווז' (Clos de Vougeot) – שנחשבת למכה של חובבי היין האדום.

החורף הקר,הקיץ החם והאדמה הסלעית הופכים את בורגונדי למקום אידיאלי להפקת יין. מאז ניטעו הגפנים הראשונות צבר המחוז מוניטין עולמי בתחום היינות האדומים והלבנים כאחד.

היינות האדומים מופקים אך ורק מענבי פינו נואר ואילו הלבנים מענבי שרדונה.

ב1905 הפכה צרפת למדינה הראשונה שעגנה את דירוג היין בחוק רשמי. מאז השתכללה השיטה ומספר אזורים כמו בורגונדי ובורדו אף הנהיגו תת חלוקה משלהם על מנת להבדיל ולדרג את איכות היין.

בורגונדי מחולקת ל 5 אזורים מרכזים כאשר בכל אזור ישנה חלוקה ברורה לתת אזורים בד"כ על שמות הכפרים.

בכל תת אזור ישנה חלוקה גאוגרפית מעוגנת בחוק ובה לפי איכות הגפנים, כל חלקה מקבלת את אחד מהדירוגים הבאים:

1. "Grand Cru" - רק 1.5% מכלל הגפנים שנטועים באזור בורגון או לחילופין 33 חלקות מובחרות . להכלל תחת התוית הזאת . מחיר יינות שכאלו יכול להאמיר לאלפי יורו. להכלל תחת התוית הזאת .

תווית של יין שכזה תראה כך, ותכיל את שם החלקה (Corton, Chambertin) ןמתחתיה את הציון "Grand Cru"


2. "Premier Cru" - 10% מכלל הגפנים הנטועות בבורגון.

התווית תראה כך, ותכיל את שם החלקה ובהמשך את התג "Premier Cru":

3. "Communales" - 34% מכלל הגפנים הנטועות בבורגון.

4. "Regionales" - 54.5% מכלל הגפנים הנטועות בבורגון.


חלוקת קרקעות -"Cote de Nuit - Vougeot" היקב שמפיק היין גם משחק תפקיד מרכזי בקביעת איכות היין כיוון שלמרות שהוא מוגבל ביכולת שלו לשחק עם הרכב הענבים, לכל יקב שיטות ייצור והפקה משלו אשר בסופו של דבר תורמות להיווצרות טעם משתנה. בניגוד לבורדו שם כל יקב מזוהה עם חלקה אחת או יותר, מצב בו מספר מפיקים חולקים את היבול של אותה חלקה הוא נפוץ ביותר. לכן על המדף נוכל למצוא יינות תחת התווית "Chambolle Musigny 1er Cru " שהשוני היחידי יהיה שם היקב שמפיק את היין

קלוז דה ווז' הוא מנזר עתיק שממוקם בינות לכרמים מרחק 20 דקות נסיעה מדיג'ון. ראשוני הכרמים ניטעו במאה ה11 ע"י הנזירים שמכרו את היין על מנת לפרנס את עצמם. הכרמים שהפכו במהלך השנים לשם נרדף לאיכות, מחולקים כיום בין 80 בעלים שונים. המנזר עצמו מארח מבקרים (מומלץ) ומציע סיור מודרך (בצרפתית) הסוקר את התפתחות תעשיית היין באזור. בנוסף המנזר משמש כמקום משכנם הרשמי של אגודת טועמי היין של בורגונדי, גוף שהוקם בשנת 1945 ותפקדו העיקרי הוא לקדם את יינות האזור בצרפת ובעולם כולו.

המשך יבוא