קולומביה

קודם כל אני חייב התנצלות. הסיבה לאי עדכון הבלוג נעוצה בנסיעה ל3 חודשי טיול בדרום אמריקה. לתומי חשבתי שעם כמויות הישראלים שגודשות את דרום אמריקה אני אמצא בקלות מקלדת בעברית, המציאות לעומת זאת, טפחה על פני.

המוסיקה בקולומביה בוקעת מקול פינה ובעלת מאפיינים אזורים ברורים. באזור החוף ניתן לשמוע הרבה מוזיקת פאסיפיקו שמקורה באפריקה והיא מזכירה במונוטוניות שלה את הרומבה האפרוקובנית . בפנים הארץ ובאזורים הכפרים מריבם לשמוע ת הביאנטו סגנון שמזכיר במעט את המריאצ'י והראנצ'רה המקסיקאים.

מעל כל המדינה מרחפת רוחה של הסלסה שניתן לשמוע בכל מקום.

לפני שבוע בקרתי בקאלי - העיר שנחשבת לבירת הסלסה של קולומביה ובעיני מהווה חלק ממרובע הסלסה העולמי שמכיל את הוואנה(קובה), סאן חוזה (פורטוריקו) וניו-יורק. קשה להעביר את הרטט שעבר בי כאשר שמעתי את הקטור לוואה מככב ברדיו המקומי וכאשר במועדון הסלסה המקומי הושמעו שירים על טהרת שנות השבעים - שנות הזהב של הסלסה בעולם. היציאה למועדוני הריקודים היא משפחתית במהותה ונאלצתי להפנים את התחושה שלא אזכה להגיע למועדון שכזה בארץ לעולם. עיניין של תרבות.

מותו של קונגרו

הרגע נודע לי שנגן הקונגס הקובני מיגל "אנחה" דיאז (miguel "anga" diaz) מת בביתו שבברצלונה והוא בן 45 בלבד.

מעטים הם נגני הקונגס שזוכים להחשף לקהל הגדול. מרביתם עובדים במשך שנים בשולי הבמה הרחק מאור הזרקורים למרות שהכלי עליו הם מנגנים הוא השלד עליו בנוי כמעט כל הרכב סלסה.

דיאז שנהג לעבוד עם אמני סון רבים כמו אברהים פרר,קצ'איטו לופס ומנואל מיראבל יזכר כמי שהרבה להתנסות במקצבים אלקטרונים ולא נרתע מלשלב אותם בייחד עם הסון הקובני. האלבום הראשון שלו (ולצערי גם האחרון) "Echu mingua " הוא אולי הדוגמא הטובה ביותר לכך.

פולו מונטניה - "איכר אמיתי"

אם הייתי צריך לבחור פסקול שילווה את זיכרונותיי מהביקור בקובה בינואר 2003, אין לי ספק שהייתי בוחר את שני האלבומים היחידים שהקליט פולו מונטניה (Polo Montañez). שניהם, Guajiro Natural שיצא בשנת 2000, ו Guitarra mia שיצא בשנת 2002, יככבו כאלבומי חודש אוגוסט של פאריסון.

סיפורו של פולו מונטניה הוא סיפור סינדרלה שהגיע לסופו בטרם עת.
בשנת 1998 התגלה מונטניה ע"י חוזה דה סילבה מפיק מטעם הלייבל הצרפתי Lusafrica שתר בקובה אחר כישרונות חדשים. שלושה שירים שהשמיע לו מונטניה, הספיקו לו על מנת להחתים אותו על חוזה ל6 שנים.

בגיל 45 שחרר פולו מונטניה את Un Monton de Estrellas סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה שנקרא כאמור Guajiro Natural (איכר אמיתי בתרגום חופשי). הסינגל הפך בין לילה ללהיט מרפסות בקובה והושמע ללא הרף. Un Monton de Estrellas שיקף נאמנה את רוח התקליט שהכיל שירי סון מקוריים שלמרות השימוש בכלי נגינה ובתבניות קצב מסורתיות, הצליח להעביר במאזינים תחושה של רעננות וחדשנות.

התקליט סחף אחריו בסערה גם קהל מאזינים צעיר יותר ובמידה מסוימת החזיר את הסון המסורתי לתודעה המוזיקלית הלאומית בקובה.
האלבום גם זכה לתשומת לב מחוץ לקובה, בעיקר בקולומביה, מקסיקו וצרפת.
פולו מונטניה מעולם לא שיער ששיריו יזכו להצלחה כה גדולה. הוא נולד וחי כל חייו בסיירה דה רוסריו, בפרובינציה השלווה של פינר דל ריו שבצפון האי. בין עבודות מזדמנות ככורה פחם וכנהג משאית הוא ניהל רומן ארוך עם הגיטרה שלו אבל את מרבית שיריו הוא כתב למגירה ונהג להופיע רק בפני משפחה וחברים.
בשנת 1994, בעקבות התפתחות תעשיית התיירות,החל מופיע מונטניה באחד מאתרי הנופש הרבים שפזורים באי.
המפגש אם חוזה דה סילבה שינה את חייו אך לא את מהותו.
הוא היה ונשאר איכר,בדיוק כמו שהוא מעיד על עצמו בשיר הנושא מתוך אלבומו הראשון " Un Guajiro Natural". בניגוד לסלנג הלעיתים וולגרי שאיפיין את שירי ה"טימבה" של סוף שנות ה90 עסקו שיריו של מונטניה בעיקר בטבע ובאהבה.
האלבום השני – Guitarra mia המשיך עת הקו המלודי שקבע האלבום הראשון וזכה גם הוא לקבלת פנים חמה מצד הקהל והביקורות.

למרבה הצער לא הספיק פולו מונטניה למצות עד תום את ההצלחה הפנומנאלית לה זכה. תאונת דרכים אכזרית קטעה את חייו זמן קצר לאחר צאתו של האלבום
הגעתי לקובה חודש אחרי התאונה הקטלנית והשיר הראשון ששמעתי במונית משדה התעופה היה "El Rincon de mis Ansias" מתוך אלבומו השני של מונטניה.
במהלך החודשיים שלאחר מכן נפגשתי אם מונטניה עוד פעמים רבות.
בין המפגשים שזכורים לי ביותר היו אוטובוס לסנטיאגו (20 שעות) בו החליט הנהג לנגן את הקסטה על ריפליי לאורך כל הנסיעה , קיוסק הזוי על חוף הים של סיבוניי, שם נסחפתי לריקוד סלסה עם אלמונית חייכנית לצלילי Colombia ויום ראשון, הלום שיכר, מתעורר בשעה 0700 לצלילי Un Monton de Estrellas שבוקע מהמרפסת של שכנה בהוואנה סנטרו.
תאמינו לי, מעולם לא התעוררתי עם חיוך גדול יותר...

לילה דאונס ואולודום - פסטיבל מוזיקת עולם

ההופעה של לילה דאונס חתמה אמש את פסטיבל מוזיקת עולם בו נטלו חלק גם דיגו אל סיגאלה ואולודום. אין בידי נתונים מדוייקים אולם אם לשפוט לפי כמות הצופים, מבחינה מסחרית, הפסטיבל לא נחל כישלון צורב. בימים שכאלו יש בזה אפילו הצלחה מסויימת.

האמנים שהובאו ארצה בהחלט משווקים בעולם תחת הקטגוריה של מוזיקת עולם וכל אחד מהם זכה להכרה מצד הביקורות והקהל כאחד.

אולודום

כמו מרבית האנשים שהגיעו ביום חמישי לפארק רעננה, הגעתי להופעה של אולודום בפארק רעננה עם הרבה זכרונות טובים מהופעה מעולה של דניאלה מרקיורי שנערכה לפני 3 שנים. לצערי אולודום לא הצליחו לספק את הסחורה ולשחזר את האנרגיות של אז. בהופעות מסוג זה יש חשיבות עצומה לאינטראקציה בין הנגנים לקהל, ואולי היה זה הקהל המועט שלא סיפק לחברי הלהקה את הפידבק המטורף שלו הם רגילים מהופעות בברזיל.

שורה של להיטי קרנאבל וקהל שהגיע מוכן ומזומן להשתולל לא עזרו ללהקה להרים את המופע לגבהים המצופים. נקודת האור היחידה נרשמה היכן שהלהקה אירחה את מיומנה לקטע תיפוף וריקוד משותף, וקטע קפוארה ביחד עם עידן ונועה הררי שהוציא את הלהקה משגרת ההופעה ורשם לא מעט חיוכים בקרב הנגנים והקהל.

אמפיפארק רעננה אגב, שוב הוכיח שהוא המוקם הפתוח הטוב ביותר בארץ לצפייה בהופעות חיות.

לילה דאונס

את המוזיקה שלילה דונס יוצרת ביחד עם בעלה הסקספוניסט פול כהן ניתן לקטלג תחת הכותרת "ג'אז מקסיקאי" ומי שהיה אתמול במשכן לאומניות הבמה או שהקשיב לאחד מהתקליטים המצוינים שלה יוכל להבין למה אני חותר. לילה דאונס שכבר מגיל צעיר התמחתה בשירה מסורתית מקסיקאית (ראנצ'רה בולרו וטרובה), המשיכה בלימודי אופרה ובסופם נשאבה לעולם הג'אז והבלוז האמריקאי. בשנים האחרונות היא יצרה מספר תקליטים שבכולם שילבה את ההשפעות הללו תוך שהיא יוצרת בסופו של דבר סיגנון ייחודי שמאופין בשירה מקסיקאית מסורתית על רקע עיבודים ג'אזיסטים קלים שמשלבים כלים מסורתים כמו הארפה (נבל מקסיקאי) ואקורדיאון לצד גיטרות חשמליות וסקסופון.

אני לא אוהב לראות הופעות בישיבה אולם המשכן לאומנויות פיצה על כך עם סאונד משובח שעשה חסד עם הקול המופלא של לילה והוירטואוזיות של הנגנים המלווים.

באנגלית, ספרדית ועברית!!! דאונס הסבירה את משמעויות השירים שרובם נלקחו מהדיסק האחרון שלה (La Cantina) ועוסקים בחיים מנקודת מבט מקסיקאית. דאונס היא זמרת מוסיקת עולם קלאסית מכיוון שהיא מצליחה להעביר באמצעות קולה קשת גדולה של תחושות ורגשות לקהלים שאינם מבינים את השפה בה היא שרה. אתמול כשהיא רקדה על הבמה כל המבטים נישאו אליה למרות מצגת וידיו ארט מושקעת שריצדה מלמעלה.

הנה קליפ מתוך הופעה בפארק וסט בלונדון

אולודום

בפעם האחרונה שאולדומברה ושאר האורישאס הגיחו לביקור באמפי פארק רעננה, נאלצו המארגנים להפסיק את המופע 3 פעמים ולהתריע בקהל לבל יחצה את הגדרות המפרידות בין אזור הכיסאות לדשא שמאחור. התחינות לא עזרו והקהל פרץ פעם אחר פעם תוך שהוא מקיף את דניאלה מרקיורי ומתייזע לו יחדיו במה שלימים תיזכר בעיני כאחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי מעודי.
3 שנים אחרי, מארגני פסטיבל מוזיקת עולם, מנסים לשחזר את ההצלחה ולהביא לארץ את אחד ההרכבים האותנטיים ביותר שפועלים היום בסלוואדור דה בהייה, ברזיל.
שמו של ההרכב – "אולודום", נגזר משמו של בכיר האלים לפי המסורת של בני שבט היורובה – "אולודומברה". היורובה הוא אחד השבטים הדומיננטיים במערב אפריקה (בעיקר ניגריה) וממנו גם נלקחו מרבית העבדים שהובאו לברזיל ולקובה.
"אולודום" היא יותר הרבה יותר מעוד להקת מתופפים ברזילאית. ההרכב משמש בראש ובראשונה כמפלט לילדיה העניים של סלואדור דה בהיה – העיר הברזילאית הכי קרובה לאפריקה מבחינה גיאוגרפית וכתוצאה מכך מרכז לסחר בעבדים בעבר והעיר בעלת ריכוז השחורים הגבוה ביותר בהווה.
במבנה עתיק ששופץ על ידי הלהקה במרכז שכונת "" עורכים חברי ההרכב שיעורי מוזיקה וריקוד לילדי העיר שלגביהם זו היא במקרים רבים חלופה היחידה לחיי פשע סמים וזנות. מרבית השירים של הלהקה שהפכו להימנוני קרנאבל בכל בראזיל מדברים על שיווין זכויות לשחורים בעולם כולו ושואבים הרבה מדת הרסאפארי שמקורה בג'ימיקה. גם הסגנון המוסיקאלי של הלהקה מנהל דיאלוג עם מקצבי הרגאי מג'מייקה שמשתלבים היטב עם מקצבי הסמבה האפרו-ברזילאים.

אולודום יופיעו ביום חמישי באמפי פארק רעננה בשעה 20:00 ומי שרוצה להחליף לשעתיים את הלמות התותחים בהלמות התופים, טוב יעשה אם יגיע..

הנה קטע קצר ממה שצפוי שם :

מנוליטו סימונט - למרות הסאונד..

יום שישי 07.06.06

לרגע היה נדמה שמועדון התאטרון הפך ל "Casa de la musica" במיראמר,הוואנה. לא מלא מידי, לא ריק - קהל חם שהרעיף על הטרבוקו אהבה שהפתיעה גם את המנוסים שבאנשי הטראבוקו. אז נכון שהסאונד, בעיקר בתחילת המופע היה מחפיר ואילולא הכרתי את השיר הראשון (Tu me dejiste mentira) לא היה סיכוי שהייתי מבין מילה ממה שאמאריי (הקטן),"מיאמי" (הכושי) ו"אל אינדיו" (השמנמן) שרו. למרות זאת היה משהוא קסום בהופעה של הטראבוקו שהכוכב האמיתי שלה היה הקהל הישראלי שהוכיח שחום הולך עם חום, לחות עם לחות ו"קובה קובה" רץ מצוין עם "תל אביב תל אביב".

ראיתי את הטראבוקו בפאריס בחורף שעבר. סאונד מצוין וקהל אנמי שחייב את הח'ברה לבזבז את התחמושת הכבדה שלהם כבר בהתחלה (locos por mi habana) בשביל לנסות ולהזיז משהוא. אתמול הם בצעו את הלהיט הגדול ביותר שלהם רק בהדרן, הראשון אגב מתוך שלושה.

בצהרי יום שישי הדברים נראו פחות מבטיחים. נכחתי בבאלנס של הלהקה עם מנת לראיין חלק מחברי הטראבוקו (בקרוב יפורסם). ראשון היה מיאמי - צעיר הזמרים ובן דודו של דויד קלזאדו שלא ממש ידע איפה הוא נמצא, אחריו אמאריי שהפגין חוסר חשק מופגן ומניירות של כוכב עד הרגע בו "הפצרתי בו לספר לי על האלבום החדש שהוא מקליט ללא הטראבוקו. רק "אל אינדיו" שלא פעם הפלגתי בשבחיו בפוסטים קודמים, נראה רענן ושש להכיר את הקהל הישראלי.

אחרי 7 אלבומים הטראבוקו היגיעו מצויידים עם ארסנאל של להיטים. למגינת ליבי התקליט האחרון והמצוין (Hablando en serio) זכה ליצוג מינימאלי עם שיר הנושא Hablando en serio שבוצע היטב ע"י מיאמי ו Comunicate של אמאריי.

אל אינדיו (58!!!!) הוכיח שהוא עדין יכול ללמד את הצעירים משהוא בכל מה שקשור לשירה אמיתית - como fue של בני מורה היווה תצוגת תכליתו ו"Marcando la distancia" תענוג אמיתי. אמאריי מצידו חייב ללמוד להשתמש במיקרופון, נכון שהוא יודע לשיר רית'ם אנד בלוז מצוין אבל הביצוע שלו ל"Linda melodia" (מבוצע במקור ע"י קרלוס קלונגה) היה גרוע והוא חייב להפטר מהיבבות והנהימות שהוא נוהג לזרוק מידי פעם לאויר העולם.

משום מה הטראבוקו היגיעו ללא נגן הצ'לו שלהם וחבל למרות שהסאונד הכללי כאמור היה נוראי (מישהוא ידע שהיה כינור?) ואני לא בטוח שהייתי מצליח לשמוע אותו גם אם הוא היה מגיע.

En cuba dicen: todo que te den - cogelo

ואצלינו נתנו אבל לא רבים מיהרו לקפוץ על המציאה. מילה טובה מגיעה למארגנים שהרימו כפפה כבדה מאוד וספק אם הצליחו להחזיר את ההשקעה. בעיני אין אשמים, יש מצב נתון שגם אם לא תמיד משביע רצון הוא הולך ומשתפר עם השנים. ואולי בכל זאת הצעה לשיפור: ברחבי העולם להקות הטימבה הקובנית משווקות לקהל כלהקות לאטין -ג'אז, מרבית ההופעות נערכות במועדוני ג'אז מוערכים שמסוגלים לתמוך בסאונד מורכב כמו זה שמייצרת להקה של 14 נגנים. הקהל מורכב מרקדנים שנהנים מהשטיקים של "מיאמי" ומאנשים שנהנים לשבת להאזין לגאונות המוסיקאלית ולעיבודים של מנוליטו. הופעות לטיניות ששוקו כלאטינ-ג'אז (אדי פאלמירי ורי בארטו) הצליחו מבחינה מסחרית מעל למצופה והחזירו את ההשקעה.

מזה עשר שנים שמנוליטו סימונט יוצא פעמים בשנה לסיבוב הופעות ארוך ומתיש שכולל את ארופה,דרום אמריקה והמזרח הרחוק. הוא כבר ראה שוודים שמזיזים את התחת צרפתים שורקים ויפנים מדקלמים את המילים של llego la musica cubana , ולמרות זאת אתמול הוא התרגש ונהנה מכל רגע - איך אני יודע? ראו לו את זה על הפנים!!

הבשורה מגיעה מ..שוודיה

Vengo del frio y traigo el calor

בשנה האחרונה אני עוקב בהשתאות אחר התפתחות מוזיקת הסלסה בארצות אשר אינן מהוות חלק מה"אמריקות". למרות שניתן למנות את ההרכבים שמגיעים לשלב הפקת התקליט על יד אחת (salsa celtica, orquesta de la luz וכדומה), התוצאה הסופית היא לרוב מרשימה ובעלת איכויות מוזיקאליות שעולות על הפקות רבות שמקורן בהמיספרה המערבית.
קאיה ריאל (Calle Real), להקה שפועלת בשוודיה והוציאה בתחילת השנה אלבום ראשון – Con Fuerza, משתייכת לחבורת ה"זרים" ובהחלט מצליחה להביא למאזינים משהוא שונה וייחודי.
מבט חטוף בביוגרפיה של עשרת חברי ההרכב, מגלה שכל חבריו גדלו בשוודיה ורק מיעוט בקרבם הם בנים להורים ממוצא לטיני. על הרקע הזה, העובדה שהם מנגנים מוזיקת טימבה טהורה, סגנון שעד כה הייתה נחלתם הבלעדית של הרכבים קובנים, מעוררת השתאות והערכה.
האזנה לתקליט מגלה 12 רצועות מקוריות הבנויות כהלכה ונשענות על שירה מצוינת של תומאס סבסטיאן אבי (Thomas sebatian eby) , עיבודים נהדרים ולא פחות חשוב, הפקה וסאונד מהוקצעים שנשענים על עשרות שנות ניסיון וקידמה טכנולוגית שהצטברו בשוודיה, לכל הדעות מעצמת פופ בקנה מידה בינלאומי.
מי שמחפש להיטים יימצא אותם בתצורת "Somos calle real" ו"Suena conmigo"- המילים עוברות אדפטציה לחיים האורבנים בארופה ומשפטים כמו – " Es lo que sudamos por la noche,lo que soñamos en el metro " מחליפים את הסלנג הקובני ושירי האהבה להוואנה,כסף ובחורות.
מעבר לשימוש בכלים מסורתיים (טרס, קונגאס וכלי נשיפה) חברי הלהקה מרבים להשתמש בגיטרה חשמלית וכלי מיתר שמקנים לשירים בסיס של פופ- פאנק רענן ואוורירי (Rompiendo Murallas, La Rosa).
בינתיים, הלהקה זוכה לביקורות אוהדות למדי באירופה ואף זכתה לדף משלה באתר טימבה.קום שנחשב ל"מכה" של אוהדי הטימבה מחוץ לקובה.
אלבום מומלץ ביותר!

VOLVER

לחזור", בדיוק כמו בסרטו המופתי של אלמודובר המופיע בימים אלו מעל האקרנים. סרט ששמו לקוח מתוך סצינה בו מבצעת הגיבורה הראשית (פנאלופה קרוז האלוהית) את שירו של קרלוס גרדל הארגנטינאי - "ולוור". למען האמת, פאנלופה רק מזיזה את הפה לקולה של אסטרייה מורנטה, זמרת פלמנקו שצורבת ומחספסת את הטנגו האירופאי של גרדל

אני חוזר או עוזב תלוי איך מסתכלים על זה, אולי עדיף חוזר כי אז המשמעות היא הרבה יותר חיובית. בפרקטיקה אני כבר לא בפאריס, צרפת אלא (לעת עתה) רעננה, ישראל.לאחר התלבטויות החלטתי להשאיר את שם הבלוג כמו שהוא ולו רק בשל הנוסטלגיה וה"סאודאדס" שהוא מעלה בי. נושאי הכתיבה לעומת זאת בודאי ישתנו במקצת ויתמקדו יותר בחלק הסון של הפאריסון. התוכנית ברדיו לעת עתה מושעית עד שאני אתמקם שוב מבחינה טכנית

מאוד קשה לעזוב ,הרבה יותר קל לחזור

המלצות - פאריס בקיץ

מעטים הם הפריסאים שנשארים בפאריס בקיץ, מה שמשאיר ליודעי דבר שפע של מקומות בילוי ואטרקציות רחוקות מאלפי התיירים שנצמדים לספרי ההדרכה השבלונים. במהלך חודש יולי אוגוסט עיריית פאריס מסבסדת עשרות ארועי תרבות אשר רובם פתוחים לקהל הרחב. הנה כמה המלצות במידה ואתם מתכננים ביקור :

ריקודים על גדות הסין – אחת היוזמות הפשוטות והמצליחות ביותר של עיריית פאריס. מידי קיץ העירייה מאפשרת לכל חפץ להעמיד רמקולים ולנגן מוזיקה באחד מ "האמפי תיאטרון" שפזורים לאורך Quai St Bernard. התוצאה, עשרות אנשים שגודשים את רציפי הסין ורוקדים לצלילי מוזיקה מגוונת, "חינם אין כאסף". הזירות "הרציניות" ביותר מיועדות לאנשי הסלסה והטנגו, אלו מושכות קהל ומתקיימות כמעט מידי יום. לעיתים גם ניתן למצוא זירות בהם מתגודדים מתופפים, רקדני סמבה, פורו ומוזיקה אירית.
מומלץ להגיע ביום שישי או שבת בשעות הערב עם שמיכה,בקבוק יין וכמה גבינות טובות. הריקודים מתחילים בסביבות השעה 20:00.
כיוון שהמארגנים עושים זאת על בסיס חצי התנדבותי (תוך כדי קידום מכירות לבתה"ס לריקוד), אין ערבות של ממש לגבי קיומו של הערב. מי שמבין צרפתית, יכול להתעדכן בפורום הזה לגבי התקיימות ערבי הסלסה.
איך להגיע : מול ה Institute du Monde Arab
Quai St Bernard, Square Tino Rossi, Paris 5eM° Jussieu ou Sully-Morland ou Gare D'austerlitz

פסטיבל הג'אז של פאריס – פסטיבל הג'אז של פאריס נערך מידי שנה בפארק פלוראל (Parc Floral) – אחד הפארקים היפים ביותר בפאריס שמכיל גם תצוגה של פרחים וצמחים מכל רחבי העולם. העלות המגוחכת של הפסטיבל (4 יורו ), מאפשרת לבאים ליהנות ממוזיקה איכותית, במקום קסום שמאפשר בחירה בין ישיבה על מושבי פלסטיק או רביצה על כרי דשא אינסופיים. גם לכאן ממומלץ להביא שמיכה וציוד לפיקניק שיהפוך את השהייה בפארק לנעימה אף יותר.
ההופעות מתקיימות בימי שבת וראשון ב15:30. בכל יום מופיעים שני אמנים שונים.
מומלץ בחום ולאו דווקא לחובבי ג'אז.
מכשלה אחת בכל הסיפור והיא רשימת האומנים שמופיעים. משום מה האתר הרשמי של פארק פלורל עדין לא מפרסם את הרשימה אולם ניתן להתעדכן מעל גבי לוחות המודעות בעיר ובעיקר במטרו. אם לא, פשוט להגיע "על עיוור".
איך להגיע: לוקחים את קו 1 לכיוון Château de Vincennes ויורדים בתחנה האחרונה. צועדים בעקבות ההמון לפארק פלוראל (או ששואלים)

מוזיקת עולם בלה וילט – Scènes d'été הוא פסטיבל מוסיקאלי שמתקיים בכל יום ראשון החל מ 17:30 בקומפלקס המופלא של ה"לה וילט". ההופעות, פתוחות לקהל הרחב, מציגות שורה של אמני מוזיקת עולם מאפריקה, דרום אמריקה ואסיה. בין השמות ניתן למצוא את טונאמי דיאבטה ממאלי, מרסלו די 2 מבראזיל, ג'ימי בוש מפורטו ריקו ויסמין לוי המדהימה שתופיע ב23 ביולי.
איך להגיע: קו 5 , תחנה: Porte de Pantin , ניגשים לנקודת מכירת הכרטיסים למוזיאון ושואלים איך להגיע להופעות.

קולנוע באוויר הפתוח – גם כן בלה וילט במשך כל יולי אוגוסט מוקרנים על מסך ענק (אבל באמת ענק) סרטים מכל העולם בגרסאות המקוריות עם כתוביות בצרפתית. דוגמאות לסרטים כוללות את האחים גרים,ברידי,הציפורים,דג ושמו ונדה ועוד רבים וטובים. מומלץ להגיע עם שמיכה וציוד פקניק.הכניסה פתוחה לקהל הרחב.
איך להגיע : קו 5 , תחנה: Porte de Pantin , מחפשים מסך ענקקקקקקקקקק.

המלצה - הקפה הכי טוב בפאריס

"תענוגות בתי הקפה בפאריס" הוא נושא נדוש לעייפה. אני לא היחידי שהרכב המילים "בית קפה פאריסאי" גורם לו לשקוע בהזיות רומנטיות,סופרים ופייטנים גדולים ממני, הרבו לפאר ולרומם את הישיבה במאות בתי הקפה הפזורים בעיר.אין כמו בית קפה בפאריס, אבל, ובואו נודה בזה אחת ולתמיד – הקפה הצרפתי הוא אחד הגרועים בעולם!!! הראיה לכך היא ההתפשטות המרשימה של רשת סטארבאקס האמריקאית, שפותחת בבירה סניפים בקצב מסחרר.
לקח לי לא מעט זמן למצוא בית קפה שמגיש קפה הגון. אני מתכוון לכוס אספרסו חדה ומדויקת שמפלחת את חלל הקיבה ומזריקה בך את כמות האנרגיה המדויקת הדרושה לך על מנת לצלוח את היום.
אז הנה המלצה לקפה מצוין ליד מרכז פומפידו :

Café Ronie

איך להגיע

אם אתם מגיעים מכיוון ממטרו Rambuteau (היציאה שקרובה למרכז פומפידו), עליכם ללכת לכיוון הרחבה הגדולה של מרכז פומפידו כשהמרכז נמצא מימין ואז לפנות בפניה הראשונה ימינה למעין פסאג'. את הקפה של רוני תמצאו אחרי 20 מטר מצד שמאל.

אגב, רוני, בעל הבית הוא מאוד נחמד וישמח לעזור לכם לבחור קפה מתוך המבחר המרשים שהוא מחזיק בחנות

תענוגות הפורו

מריה נבארו לימדה אותי את תענוגות הפורו. פגשתי אותה באחד הערבים החמימים בקיץ 2004. נהגנו לבלות אז על על גדות הסין היכן שניגנו מוזיקה בראזילאית להמונים. משיחה למדתי שהיא מצלמת, אבל עד שהיא הראתה לי תמונות שלה לא הערכתי עד כמה היא מוכשרת.

אז הנה קישור לאתר בו אתם יכולים לראות חלק מהעבודות השונות שהיא צילמה במסעותיה במרוקו, פאריס וברזיל כמובן.

צ'ארנגה הבאנרה - די.וי.די חדש

די.וי.די חדש ללהקת צ'ארנגה הבאנרה של דויד קלזאדו. הסרט עוקב אחרי הלהקה בין השנים 2003 -2005, מייד אחרי צאת התקליט – "Soy cubano soy popular ", ששיר הנושא מתוכו הפך בין לילה להמנון הבלתי רשמי של קובה.
השירים של הלהקה מצטיינים בישירות בלתי מתפשרת ומשמשים אותי תמיד כמקור מהימן לסלנג העכשווי ולנושאים שמעסיקים את מרבית הנוער בקובה (אל דאגה כיוון שפוליטיקה היא מחוץ לתחום אז תחומי העניין מצטמצמים לסקס,סקס ו..סקס ).
לא ראיתי את הסרט, אבל הנה קישור לטריילר שמכניס לאווירה, ואם לשפוט לפיו, אזי מדובר בצילום וסאונד איכותיים ביותר שבהחלט מצדיקים רכישה.

ביקורת אלבומים

הנה סקירה של ארבעה אלבומי סלסה שיצאו לאחרונה ומככבים אצלי באוזן...

Mamborama – Directamete al Mambo

אלבום שלישי במספר להרכב של ביל ולפר , נגן פסנתר מקליפורניה שהרומן שלו עם המוסיקה הקובנית הוליד את האלבום המופתי - "Entre La Habana y el Yuma".

הצלחת האלבום הקודם של ממבורמה אפשרה לוולפר ללהק את מיטב האמנים הקובנים לדיסק הנוכחי. בין באי הבית השונים ניתן למנות את פופי, ג'יראלדו פילוטו,מנוליטו סימונט, רוברטון ו Cubanito 20.02. מי שהגדיל לעשות בעיני הוא אל טוסקו מ NG La Banda שמרחף כמו ציפור על חליל הצד ברצועה "Pajarita" וגם מביא עימו את זמר הבית שלו - טוני קאלה.

עוד אורח שראוי לציון הוא קרלוס קלונגה, אחד הזמרים הטובים ביותר באי ובמידה מסוימת גם אחד המפוספסים שבהם. קלונגה נותן תצוגת תכלית ב"La Bailarina " שהיא ללא צל של ספק הרצועה הכי טובה בדיסק.

הקשר של וולפר עם סיקסטו יורנטה "אל אינדיו", זמר הבית של מנוליטו סימונט התהדק לו, ובאלבום הנוכחי כתב זה האחרון מילים לארבעה שירים והשתתף בהקלטת הפזמונים החוזרים (Los Coros).

מבחינה מוזיקאלית וולפר מעז יותר ומושך את המקצבים הקובנים לכיוון הפאנק והאר אנד בי האמריקאי מה שנותן לאלבום ניחוח מיוחד ולממבורמה תו היכר.

וכשיש לך תו היכר משלך סימן שאתה בכיוון הנכון...מומלץ בחום!!!

Manolito simonet y Su Trabuco – Hablando en Serio

הצלחת האלבום "Locos por mi Habana" הפכה את הטראבוקו לאחת הלהקות המבוקשות בהוואנה, Hablando en serio כבר ממש ממקם אותה בצמרת ליד הלוס ואן ואן וסזאר "פופי" פדרוסו.

העיבודים המצוינים לכלי הנשיפה והמיתר תורמים ליצירת סגנון מלודי ונעים להאזנה גם מחוץ לרחבת הריקודים. זה לא תקליט סון אבל מנוליטו סימונט היא אולי הלהקה שהכי מתקרבת לכך במרחב הבלתי מוגדר של הטימבה הקובנית.

סיקסטו "אל אינדיו" יורנטה, מבריק כהרגלו, בעיקר ב "Amigo", ריקארדו אמארי קצת מעצבן וחייב להפטר מהנהימות שלעיתים קרובות מידי מלוות את השירים שלו. הזמר החדש לזארו "מיאמי" דיאז לא מרשים אבל בכל זאת מבצע את אחת הרצועות היפות בדיסק "La raspadura".בנוסף מכיל הדיסק הופעת אורח של קרלוס קלונגה שמצטרף לאמארי ו"אל אינדיו" ב "El Cantante" ומזכיר לכולם כמה חבל שהוא לא נמנה יותר על חברי ההרכב הקבוע.

Hablando en serio שייך לקבוצה האלבומים שמתגלים להם אט אט ועם כל האזנה חושפים עוד משפט מוסיקאלי, עוד תפקיד שלא שמעת קודם ועוד אלתור. תקליט מצוין שמציב רף גבוה מאוד לתקליט הבא של מנוליטו סימונט.

Sur Caribe – Mis credenciales

מאז הקמתה (1987) זכתה סור קאריבה לפופולאריות אדירה בעיקר בסנטיאגו דה קובה, העיר ממנה מגיעים כל חברי ההרכב. עד עתה כל הניסיונות של ריקרדו לאיוה (Ricardo Leyva) המנהל האומנותי של הלהקה, לזכות בהכרה לאומית רחבה יותר נכשלו. עם Mis Credenciales עושים חברי הלהקה צעד גדול לקראת ההצלחה המיוחלת בעיקר בגלל הרצועה שמסיימת את התקליט "Añoranza por la conga" (ערגה לקונגה), שזכתה לתואר שיר השנה ביריד קובהדיסקו האחרון וסחפה אחריה את האי בסערה. אלבום אנרגטי עם לא מעט להיטים שתופסים את האוזן כבר בשמיעה ראשונה, למרות זאת ההימור שלי הוא שהאלבום לא ישרוד אצלכם בנגן מעבר להצלחה רגעית על רחבת הריקודים.

Gilberto Santa Rosa – Directo al Corazon

עוד תקליט מהודק ומופק בקפידה של האיש המזוהה אולי ביותר עם סגנון הסלסה הרומנטיקה שאני כל כך אוהב לא לאהוב. יחד עם זאת, כשג'ילבטו נצמד למקצבים הפורטוריקאנים המקוריים ומשיל מעליו את העיבודים הפומפוזים של מפיקי הפופ הלטיני, הוא מתגלה כזמר מצוין ומבצע שמצליח לשכנע את המאזינים שהשירים שהוא שר הם השתקפויות של אירועים אמיתיים שעבר בחייו האישים.

האלבום מכיל 10 שירים – 6 מהסוג הראשון ו 4 רצועות מקסימות מהסוג השני. כיוון שכך אין לי ברירה אלא לסכם ולומר שהאלבום לא שווה את הכסף שתוציאו עליו...או במילים אחרות למצוא חבר ולצ..!!!

קובה - סרט תיעודי

הנה קישור לסרט שמתיימר להוות סוג של מסמך תיעודי על החיים בקובה. למען האמת מדובר באחד הסרטים המעצבנים ביותר שראיתי,רווי אי דיוקים וקטעי קריינות מתנשאים. אבל לכל המכורים שרוצים לקבל מנה מנפלאות האי הקסום אז אולי זה ירגיע אותכם עד הקריז הבא.

קובונים

* המהדורה העשירית של פסטיבל קובה-דיסקו הסתיים היום. חברת התקליטים שגרפה הכי הרבה פרסים היא "Big music", שהפיקה בין השאר את האלבום הגרוע להחריד של פאוליטו פ.ח. "Credenciales"של "Sur Caribe" זכה בפרס הראשון בקטגוריות עיצוב העטיפה והוידיוקליפ וגם מכיל את השיר שנבחר בקטגוריית שיר השנה – "Añoranza por la conga" .

"Mi Linda habanera" של אדלברטו אלוארז זכה באופן מפתיע בתואר אלבום השנה בקטגוריית מוסיקת הריקודים, לאחר שגבר על אלבומים טובים הרבה יותר לטעמי כמו אלו של איזאק דלגאדו, פופי ואולי אפילו הצ'ארנגה של דויד קלזאדו.

* מנגד המהדורה ה11 של פסטיבל "פיאסטה" באיטליה(רומא) עומד להפתח (יוני עד אוגוסט) וזו הזדמנות מצויינת למכורי הסלסה הישראלים לראות את מייטב האמנים העולמים במחירים מצחיקים - בין 10 ל 15 יורו על מנת לראות את וילי קולון, אוסקר זה לאון, לוס ואן ואן, איזאק דלגאדו,פופי ועוד...לא מאמינים הנה הקישור לתוכניה ולאתר של הפסטיבל (גרסה איטלקית).

סאליף קייטה (Salif Keita)

אחד הדברים המתסכלים ביותר בהאזנה למוזיקת עולם היא העובדה שאין באפשרותו של בן אנוש לשלוט בכל שפות היקום.למרות זאת, עם הזמן למדתי שישנה קבוצת זמרים יחידי סגולה שיכולים בעזרת קולם בלבד להעביר קשת רחבה של תחושות למאזינים גם אם הללו אינם דוברים את השפה בה מושר השיר. על הקבוצה הזו נמנים בין השאר: נוסראת פאתח עלי חאן (Nusrat Fateh Ali Khan) מפקיסטן, אסמעיל לו (Ismail Lo) מסנגל, אמיל זריהן מאשדוד וסאליף קייטה ממאלי.

השבוע נכחתי בהופעה של סאליף קייטה באולם האולימפיה בפאריס. ההופעה חתמה סיבוב הופעות ארוך בדרום אמריקה ובאירופה לרגל תקליטו האחרון של קיטה – מבמבה (M'bemba) .

הקול של קייטה הוא לא המרכיב היחיד שמבדיל אותו משאר הזמרים האפריקאים. קיטה נולד לבקן למשפחה שהיא נצר לזרעו של סאנדג'אטה קייטה (Sandjata Keita) ,מי שהיה אחד המלכים העטורים ביותר בתולדות היבשת השחורה. לאחר שנולד קיטה רצה אביו לשלוח אותו ביחד עם אימו, כיוון שהאמין שהרך הנולד מביא עימו מזל רע. רופא אליל מקומי שכנע אותו להשאיר את הילד אולם עברו שנים רבות בטרם החל האב לתקשר עם בנו. סאליף שנאלץ להתמודד עם הלעג והזרות כילד לבקן במאלי השחורה, מצא מזור בשירתם של הגריוט – משפחות אומנים אשר במשך דורות משמרות את המסורות העתיקות של השירה והריקודים באפריקה. ההחלטה של קיטה להתמקד בשירה גררה ביקורת קשה מצד המשפחה אשר ראתה את העיסוק בשירה כלא ראוי למי שדם מלכים זורם בעורקיו.

קייטה שכבר למד דבר או שנים על מאבק, לא שעה להפצרות המשפחה וייצא לתור אחר מזלו בבירה של מאלי – באמאקו. באר הוביל לבאר, מכר למכר וקייטה מצא את עצמו כזמר המוביל בלהקת "Rail Bend", הלהקה הפכה בהנהגתו לדבר החם ביותר במאלי של תחילת שנות השבעים.

בשנת 73 הוא עזב את הRail Bend וביחד עם שותפו ליצירה קאנטה מאנפילה, הצטרף להרכב הסנגאלי "השגרירים" ( Les Ambassadeurs). משם הדרך הייתה קצרה לקריירת סולו עולמית. בשנות השמונים הוא התיישב בפאריס והקליט שורה של אלבומי פיוז'ן שערבבו אלמנטים אפריקאים מסורתיים בייחד עם רוק, פופ וג'אז.

האלבום "מופו" שיצא בשנת 2002 סימן קו חדש ביצירה של קייטה, אשר התנתק מחשמל וההמולה של העיר הגדולה וחוזר לאינטימיות של כפר הולדתו במאלי. התקליט זכה להצלחה כבירה ושכנע את קייטה לחזור למאלי. הוא התיישב בבאמאקו והקים אולפן שם הקליט את התקליט האחרון – "מבמבה" שייצא בתחילת 2006. "מבמבה" הוא המשך ישיר של "מופו" מבחינת מוסיקאלית ובין שאר האורחים שלוקחים חלק ניתן למצוא את טונאמי דיאבטה שמפליא לנגן על הקורה – מעין כלי פריטה אפריקאי מסורתי.

ההופעה עצמה הייתה הרבה יותר רוקיסטית מהתקליט עצמו והתבססה ברובה על הרפרטואר של "מבמבה" ביחד עם להיטים נבחרים משלושים שנות יצירה של קייטה. ההרכב שליווה את קיטה כלל שתי גיטרות חשמליות, ערכת תופים, שני נגני כלי הקשה, בס, קורה ושלוש זמרות ליווי . היה חם ודביק באולימפיה כמעט כמו במטרו (קו 4 לכיוון פורט דה'אורלרון ), אבל משום מה זה לא פגם בהנאה ואולי אף תרם לאותנטיות של ההופעה



.

בת זוגתי לא הכירה אף שיר של קייטה, מה שלא הפריעה לה להיות מרותקת במשך שעה וחצי, לאיש ולקול האדיר שרעם והדהד ברחבי האולימפיה.

אחד הרגעים המרגשים הופעה היה להאזין לקהל ששר עם קייטה שליווה את עצמו עם גיטרה בלבד את "Ana Na Ming" שיר מתוך מופו שמספר על דרך הייסורים שעוברת אישה אשר מתגרשת מבעלה


.

זמרות הליווי חזרו לבמה בשביל לבצע את "Tu vas me manquer" העדין ועוד שורה של להיטים מקפיצים עד לסיום הידוע מראש עם "Madan", שיר עם מסורתי שמלווה את איסוף הקציר והפך ללהיט מועדונים באירופה בעקבות רמיקס של מרטין סלובק.

בורגונדי (Bourgogne)

הצבעים ששולטים ללא עוררין בחבל בורגונדי הם הצהוב והאדום.הצהוב, כמו מתריס בעיני המתבונן, נשקף משדות החרדל האינסופיים והאדום הוא היין שמככב בתפריטים של המסעדות המקומיות ומהווה מקור גאווה לתושבים המקומיים.

צרפת שמעבר לפאריס והאוטוסטראדה היא מעט עלומה, עיירות עיירות ללא נפש חיה. אנחנו נוסעים במכונית ומנסים להמציא הסברים: "יום שבת היום", "יום ראשון היום", "מרבית הבתים הם בתי קייט", "התושבים בחופשה בפאריס" וכו' ..בשלב מסוים חדלנו וקיבלנו את ה"אין" כעובדה.

תרומתם של הנזירים לאנושות..

לא היינו צריכים להתאמץ הרבה בשביל למצוא את השוק המקומי של "מונטבארד" (Montbard). מצוידים בנתחי גבינת צ'בר (Chevre) ואפויס (Epoisses) לחם מלא, אגסים ובקבוק "Chablis" 2002 עצרנו לפיקניק בצד הדרך. שינוי התפיסה שעברתי לגבי מושג ה"פיקניק" היה תהליך בן שנה, שבסופו עשיתי אדפטציה לתרבות המקומית והפסקתי לשאול את עצמי "מתי יגיע תורם של הקבב והפיתה". פיקניק בצרפת הוא על טהרת הגבינות והיין.

האפויס ,אחת הגבינות הידועות ביותר בבורגונדי, מופקת מחלב פרות ועוברת שטיפה במי מלח כחלק מתהליך שימור מיוחד שאורכו כ 4 שבועות. הטכניקה להפקת הגבינות בבורגונדי כמו גם היין מיוחסת לנזירים המקומיים. תוך כדי בציעת נתח ולגימת משקה אני מהרהר ומסכם עם עצמי שבכך הם אולי תרמו את חלקם לאנושות ופיצו אותנו על מאות שנים של בזבוז זמן משווע, חוסר יעילות, וניסיונות נואלים להקפיא את התקדמות הציויליזציה האנושית.

לא הזמנו חדר ללילה מראש, במקום זה נקטנו בטקטיקה שנחלה הצלחה גם בטיולים קודמים. נכנסנו ללשכת התיירות המקומית (Office de tourism) במונטבארד (Montbard) וביקשנו את המלצתם . לשכות התיירות המקומיות בצרפת הם מקור להשתאות – מאורגנים להפליא, יציעו לכם העובדים המקומיים שלל מפות והסברים על האטרקציות המקומיות. חלק מהם אף יתקשרו בשבילכם אל בעלי הצימר או המלון ויעשו הכול על מנת להנעים את השהיה.קיבלנו המלצה להעביר את הלילה בVilleferry , ישוב קטן מרחק חצי שעה נסיעה מדיג'ון בירת המחוז.

ההמלצה התבררה כאמינה ביותר והמקום – החדרים שייכים לאגודת "Bourgogne en Douce" ששמה לעצמה למטרה לקדם את התיירות הכפרית במחוז. חברי האגודה מתחזקים קרוב ל20 חדרים, כולם שוכנים במבני אבן עתיקים ששופצו. לרשות האורחים חדר לאונג' ומרפסת גדולה שמאפשרת להעביר את הזמן עם ספר טוב. למי שמגרד באצבעות בקרוב אמורים להתקין גם חיבור אלחוטי שיאפשר גלישה באינטרנט. הבית מרוהט בפשטות ובטוב טעם מה שמאפשר התמכרות טוטאלית למקום ולטבע שסובב אותו.

אז מה זה אומר יין "Grand Cru" ?

לאחר שמילאנו את המצברים המשכנו לדיג'ון והעברנו את הבוקר בשיטוט חסר תוחלת ברחובות העיר.

בשעות הצהרים שמנו פעמינו לאחוזת קלוז דה ווז' (Clos de Vougeot) – שנחשבת למכה של חובבי היין האדום.

החורף הקר,הקיץ החם והאדמה הסלעית הופכים את בורגונדי למקום אידיאלי להפקת יין. מאז ניטעו הגפנים הראשונות צבר המחוז מוניטין עולמי בתחום היינות האדומים והלבנים כאחד.

היינות האדומים מופקים אך ורק מענבי פינו נואר ואילו הלבנים מענבי שרדונה.

ב1905 הפכה צרפת למדינה הראשונה שעגנה את דירוג היין בחוק רשמי. מאז השתכללה השיטה ומספר אזורים כמו בורגונדי ובורדו אף הנהיגו תת חלוקה משלהם על מנת להבדיל ולדרג את איכות היין.

בורגונדי מחולקת ל 5 אזורים מרכזים כאשר בכל אזור ישנה חלוקה ברורה לתת אזורים בד"כ על שמות הכפרים.

בכל תת אזור ישנה חלוקה גאוגרפית מעוגנת בחוק ובה לפי איכות הגפנים, כל חלקה מקבלת את אחד מהדירוגים הבאים:

1. "Grand Cru" - רק 1.5% מכלל הגפנים שנטועים באזור בורגון או לחילופין 33 חלקות מובחרות . להכלל תחת התוית הזאת . מחיר יינות שכאלו יכול להאמיר לאלפי יורו. להכלל תחת התוית הזאת .

תווית של יין שכזה תראה כך, ותכיל את שם החלקה (Corton, Chambertin) ןמתחתיה את הציון "Grand Cru"

2. "Premier Cru" - 10% מכלל הגפנים הנטועות בבורגון.

התווית תראה כך, ותכיל את שם החלקה ובהמשך את התג "Premier Cru":

3. "Communales" - 34% מכלל הגפנים הנטועות בבורגון.

4. "Regionales" - 54.5% מכלל הגפנים הנטועות בבורגון.

חלוקת קרקעות -"Cote de Nuit - Vougeot" היקב שמפיק היין גם משחק תפקיד מרכזי בקביעת איכות היין כיוון שלמרות שהוא מוגבל ביכולת שלו לשחק עם הרכב הענבים, לכל יקב שיטות ייצור והפקה משלו אשר בסופו של דבר תורמות להיווצרות טעם משתנה. בניגוד לבורדו שם כל יקב מזוהה עם חלקה אחת או יותר, מצב בו מספר מפיקים חולקים את היבול של אותה חלקה הוא נפוץ ביותר. לכן על המדף נוכל למצוא יינות תחת התווית "Chambolle Musigny 1er Cru " שהשוני היחידי יהיה שם היקב שמפיק את היין

קלוז דה ווז' הוא מנזר עתיק שממוקם בינות לכרמים מרחק 20 דקות נסיעה מדיג'ון. ראשוני הכרמים ניטעו במאה ה11 ע"י הנזירים שמכרו את היין על מנת לפרנס את עצמם. הכרמים שהפכו במהלך השנים לשם נרדף לאיכות, מחולקים כיום בין 80 בעלים שונים. המנזר עצמו מארח מבקרים (מומלץ) ומציע סיור מודרך (בצרפתית) הסוקר את התפתחות תעשיית היין באזור. בנוסף המנזר משמש כמקום משכנם הרשמי של אגודת טועמי היין של בורגונדי, גוף שהוקם בשנת 1945 ותפקדו העיקרי הוא לקדם את יינות האזור בצרפת ובעולם כולו.

המשך יבוא

הופעות מוזיקת עולם בפאריס

הנה חלק מההאומנים המצויינים שיופיעו בקרוב בפאריס

Cachaito Lopez & Mnuel "gujiro" mirabel / Bataclan - 16 May

לאחר ההדלדלות שנרשמה לאחרונה ברשימת הכוכבים החיים של פרוייקט "הבואנה ויסטה.."מחליטים שני הנגנים המוכשרים שעד עתה עסקו במשימות ליווי , שהגיעה ההעת להגיח מהצללים לקידמת הבמה. מנואל "גואחירו" מיראבל (חצוצרה) וישראל "קאצ'איטו" לופז (קונטרהבס) משתפים פעולה במופע שצפוי להציג מהמיטב של שני אלבומי הסולו המצויינים שהוציאו השניים. ראיתי את ההרכב שמלווה את השנים בשנה שעברה בהופעה של אברהים פרר ז"ל, ואני יכול לאשש שמדובר באחד ההרכבים המדוייקים והמוכשרים ביותר שמופיע מחוץ לקובה .זו הזדמנות פז לערוך היכרות עם שלל מוזיקאים מוכשרים כמו רוברטו פונסקה (פסנתר) צ'ה גאלבן (גיטרה חשמלית) וכמובן את קרלוס קלונגה (שירה) שעושה הסבה מוצלחת ביותר מטימבה לסון

Salif Keita/ Olympia - 23 May

אחד מהזמרים המוכשרים ביותר ממאלי. ההופעה בפאריס היא חלק מסיבוב הופעות שמלווה את יציאת האלבום המצוין מ'במבה.
מוזיקה אפריקאית חמה ומקורית מאחד הקולות הייחודים ביותר בעולם

Cesaria evora/ Olympia -24 oct

הדיווה היחפה פוקדת שוב את פאריס, העיר שגילתה אותה לעולם בשנות השמונים. מוזיקת מורנה משובחת מהשגרירה העולמית של איי קאפו ורדה שבאפריקה

mrisa monte / Grand Rex - 30oct

מריסה מונטה היא ללא ספק המובילה שבזמרות הדור השני בבראזיל.האלבום האחרון שלה ממצב אותה לייד גל קוסטה ,אליס ראג'ינה ומריה באטניה. זו ההזמנות שלכם לקבל את בראזיל ופאריס בכרטיס אחד

Salsa Celtica - " El Camino"

El Camino- "הדרך", הוא תקליטה הרביעי במספר של להקת סלסה קלטיקה, אחת הלהקות הייחודיות בנוף הלטיני העולמי.

האלבום האחרון שלהם "Agua de la vida" (2003) הותיר בי רושם עמוק וחיכיתי לראות האם מדובר בשביב חולף של גאונות או שמא יש המשך למוסיקה המרעננת והייחודית שהלהקה מביאה איתה היישר מאדינברו שבסקוטלנד.

El Camino

כן, כן, אני יודע שסקוטלנד לא מסתדרת אסוציאטיבית עם שמש,עור שחום,חושניות או בקיצור - מוזיקת סלסה, אבל סלסה קלטיקה מוכיחה שגם ג'ינג'ים עם חצאיות בשם מקנזי יכולים להקרין סקס אפיל.

ההרכב הבסיסי כולל 11 נגנים, כולם למעט אחד שמגיע מונצואלה, נולדו וגדלו בסקוטלנד. מקימי ההרכב – מספרים שהם החלו לשלב מקצבי סלסה בהופעות היומיות שנערכו בפאבים בסקוטלאנד, לאחר שנחשפו לתקליטים של טיטו פואנטה. הקהל אהב (או לפחות היה שתוי מספיק בשביל לא להעיף אותם מהבמה) ובשנת 1997 נסעו חלק מחברי ההרכב לקובה על מנת להעמיק את הידע המוזיקאלי שלהם. התוצאה הייתה תקליט בכורה שזכה לביקורות אוהדות ומפרגנות. חברי ההרכב נאלצו לחכות עד לשנת 2003 ולצאת התקליט השלישי והמצוין - "Agua de la vida" , על מנת לזכות בהכרה בינלאומית.

ב El Camino מארחים חברי ההרכב עוד כ11 אומנים (בין השאר Eliza charthy שהיא בערך המקבילה הסקוטית לשושנה דמארי) שתורמים לאווירה המגוונת והססגונית שנשמרת לאורך כל התקליט. במידה מסוימת התקליט הוא הרבה יותר סקוטי מקודמו, אבל הסירו דאגה מלבבכם והיו בטוחים שאתם יכולים לארגן איתו רומבה כהלכתה ללא בעיה.

בנג'ו במקום טרס

אהבתי במיוחד את "Esperanza" – גואחירה נוגה בה הבאנג'ו הסקוטי מחליף את תפקיד הטרס המסורתי והכינור מיבב במקום החצוצרה. אחר כך מגיע סולו קלארינט, כליזמר סטייל, ב " Cafe Colando"-אחת הרצועות הטובות בתקליט.

חמת חלילים עם גוירו, דולסימר (המקבילה הסקוטית לקאנון) ובנג'ו עם טימבלס וקונגס, כל אילו משתלבים מצוין ומציעים אלבום אינטליגנטי ששורד את מבחן רחבת הריקודים ומבחן ההאזנה בבית.

Cubadisco

"קובהדיסקו" הוא אחד האירועים המוזיקאליים הגדולים ביותר בקובה. האירוע מוקדש כולו לקידום תעשיית המוזיקה הקובנית שבשנים האחרונות התגלתה כמקור הכנסה בעל ערך רב למדינה.

במהלך שבוע (20-28 במאי) מציגים חברות תקליטים שפועלות ורשומות בקובה (חברות שמפיקות מוזיקה קובנית אבל אינן פועלות בקובה כמו Envidia אינן מורשות להשתתף) את מרכולתן בתקווה להשיג חוזי הפצה בחו"ל.

במהלך השבוע מתקיימות בהוואנה עשרות הופעות של צמרת האומנים הקובנים הנוכחית, ולצידם, לא פחות מעניין, מופיעים הכישרונות של המחר.

מי שמעוניין, באתר האירוע מוצעות חבילות תיירות שכוללות לינה וכניסה להופעות במחירים שנעים בין 38 ל125 דולר לאדם בחדר זוגי.

השיא של האירוע הוא טקס הענקת הפרסים לאלבומים הטובים ביותר של השנה החולפת (2005).

25 הקטגוריות כוללות בין השאר את הפרס לאלבום הטוב ביותר תחת הסגנון: טרובה/רוק/פופ, מוסיקת פלוקלור, ראפ/רגאטון,וכמובן מוסיקת ריקודים פופלארית.

הזוכה הגדול של השנה שעברה היה מנוליטו סימונה עם "Locos por mi Habana". השנה המועמדים הם :

1. Pupi y que los son son – Mi timba cerra
2. La charanga habanera – El ciclon de la Habana
3. Marca – Soy yo
4. Sur Caribe – Credencials
5. Adelberto Alvarez y su son – Mi Linda habanera
6. Issack Delgado – Prohibido

לדעתי איזאק דלגאדו הוא הראוי ביותר , אבל אני עדין לא יושב בוועדה שמחלקת את הפרס..