המלצות - פאריס בקיץ

מעטים הם הפריסאים שנשארים בפאריס בקיץ, מה שמשאיר ליודעי דבר שפע של מקומות בילוי ואטרקציות רחוקות מאלפי התיירים שנצמדים לספרי ההדרכה השבלונים. במהלך חודש יולי אוגוסט עיריית פאריס מסבסדת עשרות ארועי תרבות אשר רובם פתוחים לקהל הרחב. הנה כמה המלצות במידה ואתם מתכננים ביקור :

ריקודים על גדות הסין – אחת היוזמות הפשוטות והמצליחות ביותר של עיריית פאריס. מידי קיץ העירייה מאפשרת לכל חפץ להעמיד רמקולים ולנגן מוזיקה באחד מ "האמפי תיאטרון" שפזורים לאורך Quai St Bernard. התוצאה, עשרות אנשים שגודשים את רציפי הסין ורוקדים לצלילי מוזיקה מגוונת, "חינם אין כאסף". הזירות "הרציניות" ביותר מיועדות לאנשי הסלסה והטנגו, אלו מושכות קהל ומתקיימות כמעט מידי יום. לעיתים גם ניתן למצוא זירות בהם מתגודדים מתופפים, רקדני סמבה, פורו ומוזיקה אירית.
מומלץ להגיע ביום שישי או שבת בשעות הערב עם שמיכה,בקבוק יין וכמה גבינות טובות. הריקודים מתחילים בסביבות השעה 20:00.
כיוון שהמארגנים עושים זאת על בסיס חצי התנדבותי (תוך כדי קידום מכירות לבתה"ס לריקוד), אין ערבות של ממש לגבי קיומו של הערב. מי שמבין צרפתית, יכול להתעדכן בפורום הזה לגבי התקיימות ערבי הסלסה.
איך להגיע : מול ה Institute du Monde Arab
Quai St Bernard, Square Tino Rossi, Paris 5eM° Jussieu ou Sully-Morland ou Gare D'austerlitz

פסטיבל הג'אז של פאריס – פסטיבל הג'אז של פאריס נערך מידי שנה בפארק פלוראל (Parc Floral) – אחד הפארקים היפים ביותר בפאריס שמכיל גם תצוגה של פרחים וצמחים מכל רחבי העולם. העלות המגוחכת של הפסטיבל (4 יורו ), מאפשרת לבאים ליהנות ממוזיקה איכותית, במקום קסום שמאפשר בחירה בין ישיבה על מושבי פלסטיק או רביצה על כרי דשא אינסופיים. גם לכאן ממומלץ להביא שמיכה וציוד לפיקניק שיהפוך את השהייה בפארק לנעימה אף יותר.
ההופעות מתקיימות בימי שבת וראשון ב15:30. בכל יום מופיעים שני אמנים שונים.
מומלץ בחום ולאו דווקא לחובבי ג'אז.
מכשלה אחת בכל הסיפור והיא רשימת האומנים שמופיעים. משום מה האתר הרשמי של פארק פלורל עדין לא מפרסם את הרשימה אולם ניתן להתעדכן מעל גבי לוחות המודעות בעיר ובעיקר במטרו. אם לא, פשוט להגיע "על עיוור".
איך להגיע: לוקחים את קו 1 לכיוון Château de Vincennes ויורדים בתחנה האחרונה. צועדים בעקבות ההמון לפארק פלוראל (או ששואלים)

מוזיקת עולם בלה וילט – Scènes d'été הוא פסטיבל מוסיקאלי שמתקיים בכל יום ראשון החל מ 17:30 בקומפלקס המופלא של ה"לה וילט". ההופעות, פתוחות לקהל הרחב, מציגות שורה של אמני מוזיקת עולם מאפריקה, דרום אמריקה ואסיה. בין השמות ניתן למצוא את טונאמי דיאבטה ממאלי, מרסלו די 2 מבראזיל, ג'ימי בוש מפורטו ריקו ויסמין לוי המדהימה שתופיע ב23 ביולי.
איך להגיע: קו 5 , תחנה: Porte de Pantin , ניגשים לנקודת מכירת הכרטיסים למוזיאון ושואלים איך להגיע להופעות.

קולנוע באוויר הפתוח – גם כן בלה וילט במשך כל יולי אוגוסט מוקרנים על מסך ענק (אבל באמת ענק) סרטים מכל העולם בגרסאות המקוריות עם כתוביות בצרפתית. דוגמאות לסרטים כוללות את האחים גרים,ברידי,הציפורים,דג ושמו ונדה ועוד רבים וטובים. מומלץ להגיע עם שמיכה וציוד פקניק.הכניסה פתוחה לקהל הרחב.
איך להגיע : קו 5 , תחנה: Porte de Pantin , מחפשים מסך ענקקקקקקקקקק.

המלצה - הקפה הכי טוב בפאריס

"תענוגות בתי הקפה בפאריס" הוא נושא נדוש לעייפה. אני לא היחידי שהרכב המילים "בית קפה פאריסאי" גורם לו לשקוע בהזיות רומנטיות,סופרים ופייטנים גדולים ממני, הרבו לפאר ולרומם את הישיבה במאות בתי הקפה הפזורים בעיר.אין כמו בית קפה בפאריס, אבל, ובואו נודה בזה אחת ולתמיד – הקפה הצרפתי הוא אחד הגרועים בעולם!!! הראיה לכך היא ההתפשטות המרשימה של רשת סטארבאקס האמריקאית, שפותחת בבירה סניפים בקצב מסחרר.
לקח לי לא מעט זמן למצוא בית קפה שמגיש קפה הגון. אני מתכוון לכוס אספרסו חדה ומדויקת שמפלחת את חלל הקיבה ומזריקה בך את כמות האנרגיה המדויקת הדרושה לך על מנת לצלוח את היום.
אז הנה המלצה לקפה מצוין ליד מרכז פומפידו :

Café Ronie

איך להגיע

אם אתם מגיעים מכיוון ממטרו Rambuteau (היציאה שקרובה למרכז פומפידו), עליכם ללכת לכיוון הרחבה הגדולה של מרכז פומפידו כשהמרכז נמצא מימין ואז לפנות בפניה הראשונה ימינה למעין פסאג'. את הקפה של רוני תמצאו אחרי 20 מטר מצד שמאל.

אגב, רוני, בעל הבית הוא מאוד נחמד וישמח לעזור לכם לבחור קפה מתוך המבחר המרשים שהוא מחזיק בחנות

תענוגות הפורו

מריה נבארו לימדה אותי את תענוגות הפורו. פגשתי אותה באחד הערבים החמימים בקיץ 2004. נהגנו לבלות אז על על גדות הסין היכן שניגנו מוזיקה בראזילאית להמונים. משיחה למדתי שהיא מצלמת, אבל עד שהיא הראתה לי תמונות שלה לא הערכתי עד כמה היא מוכשרת.

אז הנה קישור לאתר בו אתם יכולים לראות חלק מהעבודות השונות שהיא צילמה במסעותיה במרוקו, פאריס וברזיל כמובן.

צ'ארנגה הבאנרה - די.וי.די חדש

די.וי.די חדש ללהקת צ'ארנגה הבאנרה של דויד קלזאדו. הסרט עוקב אחרי הלהקה בין השנים 2003 -2005, מייד אחרי צאת התקליט – "Soy cubano soy popular ", ששיר הנושא מתוכו הפך בין לילה להמנון הבלתי רשמי של קובה.
השירים של הלהקה מצטיינים בישירות בלתי מתפשרת ומשמשים אותי תמיד כמקור מהימן לסלנג העכשווי ולנושאים שמעסיקים את מרבית הנוער בקובה (אל דאגה כיוון שפוליטיקה היא מחוץ לתחום אז תחומי העניין מצטמצמים לסקס,סקס ו..סקס ).
לא ראיתי את הסרט, אבל הנה קישור לטריילר שמכניס לאווירה, ואם לשפוט לפיו, אזי מדובר בצילום וסאונד איכותיים ביותר שבהחלט מצדיקים רכישה.

ביקורת אלבומים

הנה סקירה של ארבעה אלבומי סלסה שיצאו לאחרונה ומככבים אצלי באוזן...

Mamborama – Directamete al Mambo

אלבום שלישי במספר להרכב של ביל ולפר , נגן פסנתר מקליפורניה שהרומן שלו עם המוסיקה הקובנית הוליד את האלבום המופתי - "Entre La Habana y el Yuma".

הצלחת האלבום הקודם של ממבורמה אפשרה לוולפר ללהק את מיטב האמנים הקובנים לדיסק הנוכחי. בין באי הבית השונים ניתן למנות את פופי, ג'יראלדו פילוטו,מנוליטו סימונט, רוברטון ו Cubanito 20.02. מי שהגדיל לעשות בעיני הוא אל טוסקו מ NG La Banda שמרחף כמו ציפור על חליל הצד ברצועה "Pajarita" וגם מביא עימו את זמר הבית שלו - טוני קאלה.

עוד אורח שראוי לציון הוא קרלוס קלונגה, אחד הזמרים הטובים ביותר באי ובמידה מסוימת גם אחד המפוספסים שבהם. קלונגה נותן תצוגת תכלית ב"La Bailarina " שהיא ללא צל של ספק הרצועה הכי טובה בדיסק.

הקשר של וולפר עם סיקסטו יורנטה "אל אינדיו", זמר הבית של מנוליטו סימונט התהדק לו, ובאלבום הנוכחי כתב זה האחרון מילים לארבעה שירים והשתתף בהקלטת הפזמונים החוזרים (Los Coros).

מבחינה מוזיקאלית וולפר מעז יותר ומושך את המקצבים הקובנים לכיוון הפאנק והאר אנד בי האמריקאי מה שנותן לאלבום ניחוח מיוחד ולממבורמה תו היכר.

וכשיש לך תו היכר משלך סימן שאתה בכיוון הנכון...מומלץ בחום!!!

Manolito simonet y Su Trabuco – Hablando en Serio

הצלחת האלבום "Locos por mi Habana" הפכה את הטראבוקו לאחת הלהקות המבוקשות בהוואנה, Hablando en serio כבר ממש ממקם אותה בצמרת ליד הלוס ואן ואן וסזאר "פופי" פדרוסו.

העיבודים המצוינים לכלי הנשיפה והמיתר תורמים ליצירת סגנון מלודי ונעים להאזנה גם מחוץ לרחבת הריקודים. זה לא תקליט סון אבל מנוליטו סימונט היא אולי הלהקה שהכי מתקרבת לכך במרחב הבלתי מוגדר של הטימבה הקובנית.

סיקסטו "אל אינדיו" יורנטה, מבריק כהרגלו, בעיקר ב "Amigo", ריקארדו אמארי קצת מעצבן וחייב להפטר מהנהימות שלעיתים קרובות מידי מלוות את השירים שלו. הזמר החדש לזארו "מיאמי" דיאז לא מרשים אבל בכל זאת מבצע את אחת הרצועות היפות בדיסק "La raspadura".בנוסף מכיל הדיסק הופעת אורח של קרלוס קלונגה שמצטרף לאמארי ו"אל אינדיו" ב "El Cantante" ומזכיר לכולם כמה חבל שהוא לא נמנה יותר על חברי ההרכב הקבוע.

Hablando en serio שייך לקבוצה האלבומים שמתגלים להם אט אט ועם כל האזנה חושפים עוד משפט מוסיקאלי, עוד תפקיד שלא שמעת קודם ועוד אלתור. תקליט מצוין שמציב רף גבוה מאוד לתקליט הבא של מנוליטו סימונט.

Sur Caribe – Mis credenciales

מאז הקמתה (1987) זכתה סור קאריבה לפופולאריות אדירה בעיקר בסנטיאגו דה קובה, העיר ממנה מגיעים כל חברי ההרכב. עד עתה כל הניסיונות של ריקרדו לאיוה (Ricardo Leyva) המנהל האומנותי של הלהקה, לזכות בהכרה לאומית רחבה יותר נכשלו. עם Mis Credenciales עושים חברי הלהקה צעד גדול לקראת ההצלחה המיוחלת בעיקר בגלל הרצועה שמסיימת את התקליט "Añoranza por la conga" (ערגה לקונגה), שזכתה לתואר שיר השנה ביריד קובהדיסקו האחרון וסחפה אחריה את האי בסערה. אלבום אנרגטי עם לא מעט להיטים שתופסים את האוזן כבר בשמיעה ראשונה, למרות זאת ההימור שלי הוא שהאלבום לא ישרוד אצלכם בנגן מעבר להצלחה רגעית על רחבת הריקודים.

Gilberto Santa Rosa – Directo al Corazon

עוד תקליט מהודק ומופק בקפידה של האיש המזוהה אולי ביותר עם סגנון הסלסה הרומנטיקה שאני כל כך אוהב לא לאהוב. יחד עם זאת, כשג'ילבטו נצמד למקצבים הפורטוריקאנים המקוריים ומשיל מעליו את העיבודים הפומפוזים של מפיקי הפופ הלטיני, הוא מתגלה כזמר מצוין ומבצע שמצליח לשכנע את המאזינים שהשירים שהוא שר הם השתקפויות של אירועים אמיתיים שעבר בחייו האישים.

האלבום מכיל 10 שירים – 6 מהסוג הראשון ו 4 רצועות מקסימות מהסוג השני. כיוון שכך אין לי ברירה אלא לסכם ולומר שהאלבום לא שווה את הכסף שתוציאו עליו...או במילים אחרות למצוא חבר ולצ..!!!

קובה - סרט תיעודי

הנה קישור לסרט שמתיימר להוות סוג של מסמך תיעודי על החיים בקובה. למען האמת מדובר באחד הסרטים המעצבנים ביותר שראיתי,רווי אי דיוקים וקטעי קריינות מתנשאים. אבל לכל המכורים שרוצים לקבל מנה מנפלאות האי הקסום אז אולי זה ירגיע אותכם עד הקריז הבא.

קובונים

* המהדורה העשירית של פסטיבל קובה-דיסקו הסתיים היום. חברת התקליטים שגרפה הכי הרבה פרסים היא "Big music", שהפיקה בין השאר את האלבום הגרוע להחריד של פאוליטו פ.ח. "Credenciales"של "Sur Caribe" זכה בפרס הראשון בקטגוריות עיצוב העטיפה והוידיוקליפ וגם מכיל את השיר שנבחר בקטגוריית שיר השנה – "Añoranza por la conga" .

"Mi Linda habanera" של אדלברטו אלוארז זכה באופן מפתיע בתואר אלבום השנה בקטגוריית מוסיקת הריקודים, לאחר שגבר על אלבומים טובים הרבה יותר לטעמי כמו אלו של איזאק דלגאדו, פופי ואולי אפילו הצ'ארנגה של דויד קלזאדו.

* מנגד המהדורה ה11 של פסטיבל "פיאסטה" באיטליה(רומא) עומד להפתח (יוני עד אוגוסט) וזו הזדמנות מצויינת למכורי הסלסה הישראלים לראות את מייטב האמנים העולמים במחירים מצחיקים - בין 10 ל 15 יורו על מנת לראות את וילי קולון, אוסקר זה לאון, לוס ואן ואן, איזאק דלגאדו,פופי ועוד...לא מאמינים הנה הקישור לתוכניה ולאתר של הפסטיבל (גרסה איטלקית).

סאליף קייטה (Salif Keita)

אחד הדברים המתסכלים ביותר בהאזנה למוזיקת עולם היא העובדה שאין באפשרותו של בן אנוש לשלוט בכל שפות היקום.למרות זאת, עם הזמן למדתי שישנה קבוצת זמרים יחידי סגולה שיכולים בעזרת קולם בלבד להעביר קשת רחבה של תחושות למאזינים גם אם הללו אינם דוברים את השפה בה מושר השיר. על הקבוצה הזו נמנים בין השאר: נוסראת פאתח עלי חאן (Nusrat Fateh Ali Khan) מפקיסטן, אסמעיל לו (Ismail Lo) מסנגל, אמיל זריהן מאשדוד וסאליף קייטה ממאלי.

השבוע נכחתי בהופעה של סאליף קייטה באולם האולימפיה בפאריס. ההופעה חתמה סיבוב הופעות ארוך בדרום אמריקה ובאירופה לרגל תקליטו האחרון של קיטה – מבמבה (M'bemba) .

הקול של קייטה הוא לא המרכיב היחיד שמבדיל אותו משאר הזמרים האפריקאים. קיטה נולד לבקן למשפחה שהיא נצר לזרעו של סאנדג'אטה קייטה (Sandjata Keita) ,מי שהיה אחד המלכים העטורים ביותר בתולדות היבשת השחורה. לאחר שנולד קיטה רצה אביו לשלוח אותו ביחד עם אימו, כיוון שהאמין שהרך הנולד מביא עימו מזל רע. רופא אליל מקומי שכנע אותו להשאיר את הילד אולם עברו שנים רבות בטרם החל האב לתקשר עם בנו. סאליף שנאלץ להתמודד עם הלעג והזרות כילד לבקן במאלי השחורה, מצא מזור בשירתם של הגריוט – משפחות אומנים אשר במשך דורות משמרות את המסורות העתיקות של השירה והריקודים באפריקה. ההחלטה של קיטה להתמקד בשירה גררה ביקורת קשה מצד המשפחה אשר ראתה את העיסוק בשירה כלא ראוי למי שדם מלכים זורם בעורקיו.

קייטה שכבר למד דבר או שנים על מאבק, לא שעה להפצרות המשפחה וייצא לתור אחר מזלו בבירה של מאלי – באמאקו. באר הוביל לבאר, מכר למכר וקייטה מצא את עצמו כזמר המוביל בלהקת "Rail Bend", הלהקה הפכה בהנהגתו לדבר החם ביותר במאלי של תחילת שנות השבעים.

בשנת 73 הוא עזב את הRail Bend וביחד עם שותפו ליצירה קאנטה מאנפילה, הצטרף להרכב הסנגאלי "השגרירים" ( Les Ambassadeurs). משם הדרך הייתה קצרה לקריירת סולו עולמית. בשנות השמונים הוא התיישב בפאריס והקליט שורה של אלבומי פיוז'ן שערבבו אלמנטים אפריקאים מסורתיים בייחד עם רוק, פופ וג'אז.

האלבום "מופו" שיצא בשנת 2002 סימן קו חדש ביצירה של קייטה, אשר התנתק מחשמל וההמולה של העיר הגדולה וחוזר לאינטימיות של כפר הולדתו במאלי. התקליט זכה להצלחה כבירה ושכנע את קייטה לחזור למאלי. הוא התיישב בבאמאקו והקים אולפן שם הקליט את התקליט האחרון – "מבמבה" שייצא בתחילת 2006. "מבמבה" הוא המשך ישיר של "מופו" מבחינת מוסיקאלית ובין שאר האורחים שלוקחים חלק ניתן למצוא את טונאמי דיאבטה שמפליא לנגן על הקורה – מעין כלי פריטה אפריקאי מסורתי.

ההופעה עצמה הייתה הרבה יותר רוקיסטית מהתקליט עצמו והתבססה ברובה על הרפרטואר של "מבמבה" ביחד עם להיטים נבחרים משלושים שנות יצירה של קייטה. ההרכב שליווה את קיטה כלל שתי גיטרות חשמליות, ערכת תופים, שני נגני כלי הקשה, בס, קורה ושלוש זמרות ליווי . היה חם ודביק באולימפיה כמעט כמו במטרו (קו 4 לכיוון פורט דה'אורלרון ), אבל משום מה זה לא פגם בהנאה ואולי אף תרם לאותנטיות של ההופעה



.

בת זוגתי לא הכירה אף שיר של קייטה, מה שלא הפריעה לה להיות מרותקת במשך שעה וחצי, לאיש ולקול האדיר שרעם והדהד ברחבי האולימפיה.

אחד הרגעים המרגשים הופעה היה להאזין לקהל ששר עם קייטה שליווה את עצמו עם גיטרה בלבד את "Ana Na Ming" שיר מתוך מופו שמספר על דרך הייסורים שעוברת אישה אשר מתגרשת מבעלה


.

זמרות הליווי חזרו לבמה בשביל לבצע את "Tu vas me manquer" העדין ועוד שורה של להיטים מקפיצים עד לסיום הידוע מראש עם "Madan", שיר עם מסורתי שמלווה את איסוף הקציר והפך ללהיט מועדונים באירופה בעקבות רמיקס של מרטין סלובק.

בורגונדי (Bourgogne)

הצבעים ששולטים ללא עוררין בחבל בורגונדי הם הצהוב והאדום.הצהוב, כמו מתריס בעיני המתבונן, נשקף משדות החרדל האינסופיים והאדום הוא היין שמככב בתפריטים של המסעדות המקומיות ומהווה מקור גאווה לתושבים המקומיים.

צרפת שמעבר לפאריס והאוטוסטראדה היא מעט עלומה, עיירות עיירות ללא נפש חיה. אנחנו נוסעים במכונית ומנסים להמציא הסברים: "יום שבת היום", "יום ראשון היום", "מרבית הבתים הם בתי קייט", "התושבים בחופשה בפאריס" וכו' ..בשלב מסוים חדלנו וקיבלנו את ה"אין" כעובדה.

תרומתם של הנזירים לאנושות..

לא היינו צריכים להתאמץ הרבה בשביל למצוא את השוק המקומי של "מונטבארד" (Montbard). מצוידים בנתחי גבינת צ'בר (Chevre) ואפויס (Epoisses) לחם מלא, אגסים ובקבוק "Chablis" 2002 עצרנו לפיקניק בצד הדרך. שינוי התפיסה שעברתי לגבי מושג ה"פיקניק" היה תהליך בן שנה, שבסופו עשיתי אדפטציה לתרבות המקומית והפסקתי לשאול את עצמי "מתי יגיע תורם של הקבב והפיתה". פיקניק בצרפת הוא על טהרת הגבינות והיין.

האפויס ,אחת הגבינות הידועות ביותר בבורגונדי, מופקת מחלב פרות ועוברת שטיפה במי מלח כחלק מתהליך שימור מיוחד שאורכו כ 4 שבועות. הטכניקה להפקת הגבינות בבורגונדי כמו גם היין מיוחסת לנזירים המקומיים. תוך כדי בציעת נתח ולגימת משקה אני מהרהר ומסכם עם עצמי שבכך הם אולי תרמו את חלקם לאנושות ופיצו אותנו על מאות שנים של בזבוז זמן משווע, חוסר יעילות, וניסיונות נואלים להקפיא את התקדמות הציויליזציה האנושית.

לא הזמנו חדר ללילה מראש, במקום זה נקטנו בטקטיקה שנחלה הצלחה גם בטיולים קודמים. נכנסנו ללשכת התיירות המקומית (Office de tourism) במונטבארד (Montbard) וביקשנו את המלצתם . לשכות התיירות המקומיות בצרפת הם מקור להשתאות – מאורגנים להפליא, יציעו לכם העובדים המקומיים שלל מפות והסברים על האטרקציות המקומיות. חלק מהם אף יתקשרו בשבילכם אל בעלי הצימר או המלון ויעשו הכול על מנת להנעים את השהיה.קיבלנו המלצה להעביר את הלילה בVilleferry , ישוב קטן מרחק חצי שעה נסיעה מדיג'ון בירת המחוז.

ההמלצה התבררה כאמינה ביותר והמקום – החדרים שייכים לאגודת "Bourgogne en Douce" ששמה לעצמה למטרה לקדם את התיירות הכפרית במחוז. חברי האגודה מתחזקים קרוב ל20 חדרים, כולם שוכנים במבני אבן עתיקים ששופצו. לרשות האורחים חדר לאונג' ומרפסת גדולה שמאפשרת להעביר את הזמן עם ספר טוב. למי שמגרד באצבעות בקרוב אמורים להתקין גם חיבור אלחוטי שיאפשר גלישה באינטרנט. הבית מרוהט בפשטות ובטוב טעם מה שמאפשר התמכרות טוטאלית למקום ולטבע שסובב אותו.

אז מה זה אומר יין "Grand Cru" ?

לאחר שמילאנו את המצברים המשכנו לדיג'ון והעברנו את הבוקר בשיטוט חסר תוחלת ברחובות העיר.

בשעות הצהרים שמנו פעמינו לאחוזת קלוז דה ווז' (Clos de Vougeot) – שנחשבת למכה של חובבי היין האדום.

החורף הקר,הקיץ החם והאדמה הסלעית הופכים את בורגונדי למקום אידיאלי להפקת יין. מאז ניטעו הגפנים הראשונות צבר המחוז מוניטין עולמי בתחום היינות האדומים והלבנים כאחד.

היינות האדומים מופקים אך ורק מענבי פינו נואר ואילו הלבנים מענבי שרדונה.

ב1905 הפכה צרפת למדינה הראשונה שעגנה את דירוג היין בחוק רשמי. מאז השתכללה השיטה ומספר אזורים כמו בורגונדי ובורדו אף הנהיגו תת חלוקה משלהם על מנת להבדיל ולדרג את איכות היין.

בורגונדי מחולקת ל 5 אזורים מרכזים כאשר בכל אזור ישנה חלוקה ברורה לתת אזורים בד"כ על שמות הכפרים.

בכל תת אזור ישנה חלוקה גאוגרפית מעוגנת בחוק ובה לפי איכות הגפנים, כל חלקה מקבלת את אחד מהדירוגים הבאים:

1. "Grand Cru" - רק 1.5% מכלל הגפנים שנטועים באזור בורגון או לחילופין 33 חלקות מובחרות . להכלל תחת התוית הזאת . מחיר יינות שכאלו יכול להאמיר לאלפי יורו. להכלל תחת התוית הזאת .

תווית של יין שכזה תראה כך, ותכיל את שם החלקה (Corton, Chambertin) ןמתחתיה את הציון "Grand Cru"

2. "Premier Cru" - 10% מכלל הגפנים הנטועות בבורגון.

התווית תראה כך, ותכיל את שם החלקה ובהמשך את התג "Premier Cru":

3. "Communales" - 34% מכלל הגפנים הנטועות בבורגון.

4. "Regionales" - 54.5% מכלל הגפנים הנטועות בבורגון.

חלוקת קרקעות -"Cote de Nuit - Vougeot" היקב שמפיק היין גם משחק תפקיד מרכזי בקביעת איכות היין כיוון שלמרות שהוא מוגבל ביכולת שלו לשחק עם הרכב הענבים, לכל יקב שיטות ייצור והפקה משלו אשר בסופו של דבר תורמות להיווצרות טעם משתנה. בניגוד לבורדו שם כל יקב מזוהה עם חלקה אחת או יותר, מצב בו מספר מפיקים חולקים את היבול של אותה חלקה הוא נפוץ ביותר. לכן על המדף נוכל למצוא יינות תחת התווית "Chambolle Musigny 1er Cru " שהשוני היחידי יהיה שם היקב שמפיק את היין

קלוז דה ווז' הוא מנזר עתיק שממוקם בינות לכרמים מרחק 20 דקות נסיעה מדיג'ון. ראשוני הכרמים ניטעו במאה ה11 ע"י הנזירים שמכרו את היין על מנת לפרנס את עצמם. הכרמים שהפכו במהלך השנים לשם נרדף לאיכות, מחולקים כיום בין 80 בעלים שונים. המנזר עצמו מארח מבקרים (מומלץ) ומציע סיור מודרך (בצרפתית) הסוקר את התפתחות תעשיית היין באזור. בנוסף המנזר משמש כמקום משכנם הרשמי של אגודת טועמי היין של בורגונדי, גוף שהוקם בשנת 1945 ותפקדו העיקרי הוא לקדם את יינות האזור בצרפת ובעולם כולו.

המשך יבוא

הופעות מוזיקת עולם בפאריס

הנה חלק מההאומנים המצויינים שיופיעו בקרוב בפאריס

Cachaito Lopez & Mnuel "gujiro" mirabel / Bataclan - 16 May

לאחר ההדלדלות שנרשמה לאחרונה ברשימת הכוכבים החיים של פרוייקט "הבואנה ויסטה.."מחליטים שני הנגנים המוכשרים שעד עתה עסקו במשימות ליווי , שהגיעה ההעת להגיח מהצללים לקידמת הבמה. מנואל "גואחירו" מיראבל (חצוצרה) וישראל "קאצ'איטו" לופז (קונטרהבס) משתפים פעולה במופע שצפוי להציג מהמיטב של שני אלבומי הסולו המצויינים שהוציאו השניים. ראיתי את ההרכב שמלווה את השנים בשנה שעברה בהופעה של אברהים פרר ז"ל, ואני יכול לאשש שמדובר באחד ההרכבים המדוייקים והמוכשרים ביותר שמופיע מחוץ לקובה .זו הזדמנות פז לערוך היכרות עם שלל מוזיקאים מוכשרים כמו רוברטו פונסקה (פסנתר) צ'ה גאלבן (גיטרה חשמלית) וכמובן את קרלוס קלונגה (שירה) שעושה הסבה מוצלחת ביותר מטימבה לסון

Salif Keita/ Olympia - 23 May

אחד מהזמרים המוכשרים ביותר ממאלי. ההופעה בפאריס היא חלק מסיבוב הופעות שמלווה את יציאת האלבום המצוין מ'במבה.
מוזיקה אפריקאית חמה ומקורית מאחד הקולות הייחודים ביותר בעולם

Cesaria evora/ Olympia -24 oct

הדיווה היחפה פוקדת שוב את פאריס, העיר שגילתה אותה לעולם בשנות השמונים. מוזיקת מורנה משובחת מהשגרירה העולמית של איי קאפו ורדה שבאפריקה

mrisa monte / Grand Rex - 30oct

מריסה מונטה היא ללא ספק המובילה שבזמרות הדור השני בבראזיל.האלבום האחרון שלה ממצב אותה לייד גל קוסטה ,אליס ראג'ינה ומריה באטניה. זו ההזמנות שלכם לקבל את בראזיל ופאריס בכרטיס אחד

Salsa Celtica - " El Camino"

El Camino- "הדרך", הוא תקליטה הרביעי במספר של להקת סלסה קלטיקה, אחת הלהקות הייחודיות בנוף הלטיני העולמי.

האלבום האחרון שלהם "Agua de la vida" (2003) הותיר בי רושם עמוק וחיכיתי לראות האם מדובר בשביב חולף של גאונות או שמא יש המשך למוסיקה המרעננת והייחודית שהלהקה מביאה איתה היישר מאדינברו שבסקוטלנד.

El Camino

כן, כן, אני יודע שסקוטלנד לא מסתדרת אסוציאטיבית עם שמש,עור שחום,חושניות או בקיצור - מוזיקת סלסה, אבל סלסה קלטיקה מוכיחה שגם ג'ינג'ים עם חצאיות בשם מקנזי יכולים להקרין סקס אפיל.

ההרכב הבסיסי כולל 11 נגנים, כולם למעט אחד שמגיע מונצואלה, נולדו וגדלו בסקוטלנד. מקימי ההרכב – מספרים שהם החלו לשלב מקצבי סלסה בהופעות היומיות שנערכו בפאבים בסקוטלאנד, לאחר שנחשפו לתקליטים של טיטו פואנטה. הקהל אהב (או לפחות היה שתוי מספיק בשביל לא להעיף אותם מהבמה) ובשנת 1997 נסעו חלק מחברי ההרכב לקובה על מנת להעמיק את הידע המוזיקאלי שלהם. התוצאה הייתה תקליט בכורה שזכה לביקורות אוהדות ומפרגנות. חברי ההרכב נאלצו לחכות עד לשנת 2003 ולצאת התקליט השלישי והמצוין - "Agua de la vida" , על מנת לזכות בהכרה בינלאומית.

ב El Camino מארחים חברי ההרכב עוד כ11 אומנים (בין השאר Eliza charthy שהיא בערך המקבילה הסקוטית לשושנה דמארי) שתורמים לאווירה המגוונת והססגונית שנשמרת לאורך כל התקליט. במידה מסוימת התקליט הוא הרבה יותר סקוטי מקודמו, אבל הסירו דאגה מלבבכם והיו בטוחים שאתם יכולים לארגן איתו רומבה כהלכתה ללא בעיה.

בנג'ו במקום טרס

אהבתי במיוחד את "Esperanza" – גואחירה נוגה בה הבאנג'ו הסקוטי מחליף את תפקיד הטרס המסורתי והכינור מיבב במקום החצוצרה. אחר כך מגיע סולו קלארינט, כליזמר סטייל, ב " Cafe Colando"-אחת הרצועות הטובות בתקליט.

חמת חלילים עם גוירו, דולסימר (המקבילה הסקוטית לקאנון) ובנג'ו עם טימבלס וקונגס, כל אילו משתלבים מצוין ומציעים אלבום אינטליגנטי ששורד את מבחן רחבת הריקודים ומבחן ההאזנה בבית.

Cubadisco

"קובהדיסקו" הוא אחד האירועים המוזיקאליים הגדולים ביותר בקובה. האירוע מוקדש כולו לקידום תעשיית המוזיקה הקובנית שבשנים האחרונות התגלתה כמקור הכנסה בעל ערך רב למדינה.

במהלך שבוע (20-28 במאי) מציגים חברות תקליטים שפועלות ורשומות בקובה (חברות שמפיקות מוזיקה קובנית אבל אינן פועלות בקובה כמו Envidia אינן מורשות להשתתף) את מרכולתן בתקווה להשיג חוזי הפצה בחו"ל.

במהלך השבוע מתקיימות בהוואנה עשרות הופעות של צמרת האומנים הקובנים הנוכחית, ולצידם, לא פחות מעניין, מופיעים הכישרונות של המחר.

מי שמעוניין, באתר האירוע מוצעות חבילות תיירות שכוללות לינה וכניסה להופעות במחירים שנעים בין 38 ל125 דולר לאדם בחדר זוגי.

השיא של האירוע הוא טקס הענקת הפרסים לאלבומים הטובים ביותר של השנה החולפת (2005).

25 הקטגוריות כוללות בין השאר את הפרס לאלבום הטוב ביותר תחת הסגנון: טרובה/רוק/פופ, מוסיקת פלוקלור, ראפ/רגאטון,וכמובן מוסיקת ריקודים פופלארית.

הזוכה הגדול של השנה שעברה היה מנוליטו סימונה עם "Locos por mi Habana". השנה המועמדים הם :

1. Pupi y que los son son – Mi timba cerra
2. La charanga habanera – El ciclon de la Habana
3. Marca – Soy yo
4. Sur Caribe – Credencials
5. Adelberto Alvarez y su son – Mi Linda habanera
6. Issack Delgado – Prohibido

לדעתי איזאק דלגאדו הוא הראוי ביותר , אבל אני עדין לא יושב בוועדה שמחלקת את הפרס..

ג'ילברטו סנטה רוסה מעולם לא היה חלק מהזמרים המועדפים עלי ואחרי ההופעה שלו ביום שישי שעבר הבנתי שהוא מעולם לא יהיה...

למרות זאת נהניתי מאוד מההופעה. סתירה, לא ממש, שהרי מזמן כבר למדתי שמידת ההנאה בהופעה קשורה יותר לאווירה שמסביב, לקהל, לסאונד ולמיקום שלך כצופה ביחס לבמה. בכל מה שקשור לאלו, התנאים היו מעל למצופה.

הבעיה עם ג.ב.ס היא שהוא יותר מידי מושלם. הבחור כבר שר 30 שנה על הבמה והקול שלו לא זז מילימטר מאותו מנעד אדיר שאפשר להיות כוכב בינלאומי בקנה מידה שכזה. הוא שר בדיוק כמו בתקליטי האולפן שהוציא, זה האחרון שייצא לפני חודשיים (Directo al corason) וזה הראשון (Perspectiva) שייצא ב1991.

אותם "אלתורים" בין קורו אחד למשנהו ואותם קטעי סולו של כלי הנגינה. לזכותו יאמר שהוא עושה את הכל בקלילות שלא תאמן, חנוט בחליפה לאורך כל הערב הוא נתן הופעה של שעתיים וחצי מדלג בין Un monton de estrellas לPerdoname ושאר הלהיטים.

אמנים גדולים, יודעים לנצל את הבמה על מנת להציע לקהל את כל הערכים המוספים שתקליט מסחרי אינו יכול להציע. זו ההזדמנות להציג עיבודים חדשים, קטעי נגינה ואלתורים ספונטאניים.

למרות שג.ב.ס מגיע מפורטוריקו , המוזיקה שלו הצליחה לסחוף אחריה קהלים בכל רחבי העולם הלטיני. בקהל נרשמה נוכחות מרשימה לקולומביה פרו בוליביה מה שתרם לאווירה והפך את הערב ל"פיאסטה" מזיעה וריחנית...

נהניתי מכל דקה גם אם הדי.ג'י החליט לנגן כל הערב את אותו זמר...

עלי פארקה טורה נפטר

עלי פארקה טורה נפטר השבוע והוא בן 67 במותו. טורה היה האיש שבמידה רבה היה מזוהה עם צליל ה"Desert Bluz", שהגיע ממדבר הסהרה. הוא רכש בגיל מאוחר יחסית (20 +) מיומנות מרשימה בנגינת גיטרה ופיתח טכניקת נגינה שונה מזו המוכרת לנו מהרוק אנד רול והבלוז.

מי שרוצה להכיר את היצירה של מי שנחשב לגדול המוזיקאים במאלי, יכול להתחיל עם האלבומים הבאים:

Ali Farka Toure – African Blues ( 1990)

מי שרוצה לשמוע מידבר מוזמן להאזין לאלבום הזה של עלי פארקה טורה. בלוז אפריקאי חם וכבד שאינו פשוט כלל להאזנה. באופן אישי קשה לי להתחבר אבל מי שאוהב את הסגנון יאהב את האלבום.

Ali Farka Toure – Radio Mali ( 1996)

עלי פארקה טורה מתיישב בסלון הביתי ומארח את כל המאזינים לקונצרט מינימליסטי ופשוט. צריך סבלנות של מדבר בשביל להנות מהאלבום, אבל אם מאזינים לא במצב רוח הנכון, מזומנת למאזינים הנאה מושלמת.

Ali Farka Toure & Toumani Diabate – In the Heart of the Moon ( 2005)

מפגש ענקים שנמשך שעתים בלבד והותיר אחריו אלבום אלבום מופלא, שכולו יצירות אינסטרומנטליות. אם הגיטרה של עלי היא המדבר אז הקורה של טומאני היא הגשם, ויחדיו הם הולכים נהדר. האלבום הוקלט תוך פחות מיום וכל השירים נכתבו במהלך ההקלטות. אלבום נהדר ומומלץ מאוד.

Cosa Nuestra - Willie Colon & Hector Lavoe

עשרה אלבומים משותפים הוליד שיתוף הפעולה בין נגן הטרומבון וילי קולון והזמר הקטור לואה. עשרה אלבומים שיצאו בין 1967 ל1975 ובמידה רבה עיצבו את פניו של סגנון וסאונד ייחודי שלימים זכה לכינוי - "סלסה דורה" (Salsa Dura).
בשנות העשרה לחיי, כש"הביטלס" היו גיבורי התרבות האולטימטיביים, חשבתי לעצמי שאם אוכל לבחור לחיות בתקופת זמן אחרת, אז הייתי הולך על סוף שנות השישים תחילת שנות השבעים. המיקום - סאן פרנסיסקו. היום, הייתי חוזר לאותה תקופת זמן, אבל לניו יורק.
באותה תקופה, הפכה מוסיקת הריקודים האפרו-קאריבית ממוזיקה אתנית שפונה לקהל מצומצם, למוזיקה שסוחפת אחריה המונים. המהפך הזה התאפשר בעזרת שילוב נדיר של אומנים מוכשרים באופן יוצא דופן, וחברת תקליטים שהבינה את הפוטנציאל המסחרי שטמון במוזיקת הריקודים האפרו-קריבית והחליטה לשווק אותה לפי כללי המשחק של אמריקה.
ניו יורק, שבמשך שנים אירחה אומנים לטיניים לסיבובי הופעות מזדמנים הפכה בבת אחת למרכז מוסיקאלי שניהל דיאלוג כשווה בין שווים הוואנה סאן חואן וקאלי.
ג'וני פאצ'אקו, האיש שעומד מאחורי "פאניה רקורדס"(ביחד עם ג'רי מאצ'וקי) ואמנים כמו סליה קרוז, לארי הרלאו, צ'או פליסאנו וכו, אחראי במידה רבה לחיבור בין וילי קולון להקטור לבוא.
האלבום הראשון שהקליטו השנים – El Malo, יצא בשנת 1967. וילי קולון היה אז בן 17 בלבד והקטור לבוא בן 21. למרות שהוא לא זכה לאהבת המבקרים הוא כבש את הקהל וסלל את הדרך לבאים אחריו.

Willie Colon & Hector Lavoe

האמת היא שכל אחד מהאלבומים שהקליטו השנים, ראוי לטור משלו, בכל אופן, בחרתי לפתוח עם Cosa Nuestra , תקליט שייצא בשנת 1971 ונחשב ל "(הכנס/י איזו קלישאה שמתחשק/ת לך) " הסלסה.
כל מי שרוצה לערוך הכרות עם המוזיקה של השנים טוב יעשה אם יתחיל עם התקליט הזה.
זה הוא התקליט הרביעי במספר שהוציאו השנים. הלהקה שמלווה את הצמד כבר הרבה יותר מנוסה ומשופשפת אבל ההתמקצעות לא באה על חשבון היצירתיות והתאווה להתנסויות.התקליט כולו, עומד בסימן נגינת הטרומבון של וילי קולון והקול החודר של הקטור לאווה, עוד לפני שהוא החל מתדרדר לסמים.
רצועת הפתיחה,Che Che Cole נפתחת אם דקלום של תפילה בשפת הבאנטו (ניב אפריקאי), שמובילה לשילוב של שני מקצבים שמקורם מפורטו ריקו – בומבה (Bomba) ובאקינה (Baquine) ביחד עם הבמבה (Bembe) שמגיע מקובה. מי שרוצה לקבל אחת ולתמיד הגדרה למילה סלסה, שיקשיב...
הטומבאו של No me llores mas ממשיך את אווירת הקרנבל, אבל האזנה למילים מעבירה צמרמורת בכל מי שמכיר את סיפור חייו הטרגי של הקטור לאווה.בשיר הקטור, כאילו חוזה את מותו בטרם עת (1991).
אחר כך מגיע Ausencia בולרו מלודרמטי וקורע לב, בו הקטור לאוה מוכיח למה הוא זכה לכינוי El Cantante de los Cantantes (בתרגום חופשי: הזמר האהוב ביותר על שאר הזמרים).

Hector Lavoe - El Cantante de los cantantes

וילי קולון מפגין את היכולות הוירטואוזיות שלו כנגן טרומבון ב Juana Peña , אחד הלהיטים הגדולים ביותר באלבום. הטרומבון של וילי קולון, צרוד ומלא נשמה ובמיטבו מצליח להתחבר לקול של הקטור ולהמשיך את האימפרוביזציה שלו כאילו מדובר ביישות אחת.
להקות רבות מנסות לשחזר כיום את הסאונד של הטרומבון של וילי קולון,אולם מעטים (ראה מקרה ג'ימי בוש) מצליחים להעביר את הרחוב והעיר לאוזני המאזינים.
בעוד וילי קולון (יליד הברונקס) הושפע רבות מהסאונד של נגני הג'אז של ניו יורק, הקטור לאוה (פונסה,פורטו ריקו) מעולם לא נפרד מהרחוב האפרו קאריבי. ב Sangrigorda הוא מתחיל דיאלוג מתמשך עם הסמלים האפריקאים והסאנטריה , דיאלוג שיגיע לשיאו באלבום מאוחר יותר בתקליט – El Juicio עם .Aguanile
תקליט שלא נס לחיו גם היום ומומלץ לכל מי שרוצה להתחבר לשורשים של מוזיקת הריקודים הלטינית המודרנית.

Paris au cinema

אחד היתרונות הגדולים בצרפת הסוציאליסטית, הוא תקציבי התרבות הגבוהים היחסית שמאפשרים מימון של תערוכות איכות חינם לקהל הרחב. הוטל דה וייל הלא הוא בניין העירייה (ולא המלון הכי מפואר בעיר ...) מציע מידי מספר חודשים תערוכות מתחלפות שעוסקות בעיקר בפאריס או בנושאים הקשורים למרקם התרבותי העשיר של העיר.
אני חייב להודות שאלו תערוכות מעולות שבולטות בעיקר בשל העיצוב הייחודי של חלל התערוכה.
וכך מצאתי את עצמי עומד וממתין בקור הגדול של שבוע שעבר שעה וחצי על מנת להיכנס לתערוכה הנוכחית שעוסקת בדמותה של פאריס כפי שהיא משתקפת בקולנוע.
לצערי ההכרות שלי עם הקולנוע הצרפתי מצטמצמת לשנים האחרונות (אודרי טאטו ומעלה), אבל אני בטוח שמי שחובב קולנוע צרפתי יישמח לראות בתערוכה שלל הסברים ותיעוד של תעשיית הקולנוע הצרפתי ומקומה של הבירה בתעשיית הקולנוע בעולם כולו. התערוכה היא לא גדולה ועברנו על מיירב המוצגים בחצי שעה.
רק כשהגענו לסוף התערוכה, הבנו שהסיבה לתור הגדול שהשתרך בכניסה, נעוצה בספה ענקית ומפנקת שהמארגנים הניחו בסוף התערוכה. ממול לספה מוקרנים ללא הפסקה קטעים מסרטים שמאוגדים לפי נושאים (ביסטרו, מגדל אייפל, אהבה, סיין וכו'). וככה מצאנו את עצמיניו שרועים למשך עוד כשעה וחצי אל מול המסך הגדול.

קובונים

חדשות מקובה :

-פיו לאיוה , El Montunero De Cuba , אחד מגדולי זמרי הסון של קובה הלך לעולמו היום בגיל 88.
פיו לאיוה עשה את הפריצה הגדולה שלו לתודעה העולמית דרך הסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" (הבחור הקטן עם השפם שמשחק דומינו ועושה קול שני לאברהים פרר).יותר מאוחר הוא כיכב בסרט ההמשך שם הוא שר בין הייתר עם מאיטו ריוורה,טירסו דוארטה ואוסדלגיה.

פרטים בהמשך..

-הנה חלק מהשמות של המשתתפים בתקליט החדש של Mamborama :

Robertón (Los Van Van) , El Tosco y Tony Calá d’NG, Cubanito 20.02., Sixto Llorente « El Indio”, y Pepito (Pupy).

נראה מבטיח ביותר...

-זה כבר זמן רב שברשת יש בזזז סביב להקה חדשה שמרטיטה אגנים ולבבות בהוואנה. קוראים להם "Mikel Blanko y su Salsa Myor" ולאלבום הבכורה שלהם קוראים "Quieres Quiereme ".

הלהקה מונהגת ע"י מיקל בלנקו שמנגן על פסנתר וכלי הקשה ובגילו הצעיר (24) הספיק כבר להקים הרכב להקליט תקליט בכורה ביחד עם טירסו דוארטה, לפרק את ההרכב ולהקים את הלהקה הנוכחית. שמעתי חלק מהשירים שכבר שוחררו לרדיו ויש בהחלט למה לחכות. אני מבטיח להשמיע אותם בפאריסון ברגע שהדיסק יגיע לידי.

בקרוב

הנה רשימה של קונצרטים שייערכו בפאריס בחודשים הקרובים, ואולי מי יודע תתפתו להגיע לביקור

April :
06 - Omar Sosa Trio
14 - Gilberto Santa Rosa
28 - Manolin "el medico de la Salsa"

Pleylist parison - 18.3

הנה רשימת השירים ששודרו בתוכנית פאריסון האחרונה , שידור חוזר ביום חמישי ב2000

Eliades ochoa - Siboney
Adalberto Alvarez -Y que tu quieres que te den
Madera Limpia
Elito reve - vamos pa'la Loma
Elito reve - Espero que pase el tiempo
Soneros all stars - La tiera donde naci
Salif keita - Calculer
Bonga - Agua rara
Carlinhos Brown - Candeal De Santo Antonio
Zuco 103
Sergio Mendes - Berimbau feat. Stevie Wonder
Sergio Mendes - Mas Que Nada feat. The Black Eyed Peas
Los amigos invisibles - La vecina
Los amigos invisibles - Esto Es Lo Que Hay
Los amigos invisibles - Mami Te Extraño
Oscar de Leon - lloraras
Oscar de Leon - Me voy pa' Cali
Yuri buenaventura - Salsa dura
Mamborama - Ven a bailar
Mamborama - Estar en Cuba
Mamborama - La gata loca
Los Van Van - Chapeando
Los Van Van - Corazon
Los Van Van - Ven Ven Ven

Ven, ven, ven.. pa' que tú veas cómo está el tren

אני אשלם הרבה בשביל להיות נוכח בסיבוב ה"חמישים שנה" של הואן ואן.
מאיטו ישיר את "soy todo" עם הזמר המוביל, שבימים אלו עושה את ימיו הראשונים בקונסרוטוריום למוזיקה של הוואנה. אנג'ל בונה ופדריטו קלאוו יעשו אחד לשני קול שני, פופי ירביץ סולו של 10 דקות ב"La bomba soy yo" וצ'נגיטו יכה אולי בפעם האחרונה על הקונגס.

מיטב האומנים הקובנים יעלו לחלוק כבוד לפורמל האב כשבקהל,פידל ירביץ "Dile que no" ובשמים, בני מורה יוביל רואדה של כוכבים.

בואן ואן מחליפים דורות, חואן פורמל כבר לא מופיע מחוץ לקובה ואת ההרכב מוביל, סמואל פורמל (הבן של) מי שככל הנראה ייקח את ה"רכבת" לחגיגות החמישים ובשאיפה אף מעבר.

רוב הקהל שגדש שבוע שעבר את הקאברט סובאג' בפאריס (כולל עבדכם הנאמן), כלל לא נולד כאשר הואן ואן החלו להופיע לפני עוד מעט (2007) ארבעים שנה.מרבית חברי הלהקה התחלפו, וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי את הלהקה בהרכב שהתגבש מתחילת המילניום והוציא בשנה שעברה את האלבום המצוין "Chapando".

ההופעה התבססה כמט כולה על האלבום האחרון. השירים שהלחין "פופי" פדרוסו, עזבו ייחד איתו ומאז לא מבוצעים ע"י הלהקה וחבל שכך.למרות שהופעה הייתה מצוינת, הצטערתי שהרפרטואר הישן שלהם לא זכה לייצוג שווה.

הלהקה פתחה עם Chapando של רוברטון, הטרק שגם פותח את האלבום והמשיכה עם מאיטו

ו" Hop con birdland Tim " מתוך "Van van live en el malecon". מאיטו כהרגלו, זועם, מטיף וללא מאמץ גרר את הקהל לשירת נה נה נה (Hey jude ) מאולתרת.

רוברטון ויאני

אחר כך הגיעה תורה של יאני ואלדז שביצעה את Despues de todo המוצלח שמבין שני שירי הסולו שלה באלבום. יאני התקשתה להחזיק את הקהל ובמידה מסויימת, אכזבה אותי ולא הצליחה להרשים לאורך כל ההופעה, מבחינתי תוספת מיותרת. לעומתה, ללה רוזאלס הוא פלפל אמיתי, שאחראי לשנים מהביצועים הטובים ביותר בדיסק וגם בהופעה החיה, אני כמובן מתכוון ל 'Corason' 'Anda ven y quereme'.

ללה רוזאלס
הרגשתי קצת כמו בהופעה של שלמה ארצי. כולם מכירים את כל המילים בע"פ, כולם מחייכים, ובקבוקי הוואנה קלאב עוברים מייד לייד. רק סינגולדה לא היה.

אבל מי חושב על סינגולדה כשמאיטו מקדיש את "Soy Todo " המופלא לכל הלטינים בקהל ובהמשך השיר מוריד ביחד איתו 5000 צופים על הברכיים לתפילת "Ay Dios Amparame".

מאיטו המשיך ללהטט ביחד עם "Agua". לקראת סוף השיר הוא הכריז על תחרות "נענועי אגן" שבמהלכה עלו לבמה מיטב ה"Jinteras", אלה ששיחקו אותה וכבר נמצאות מזה זמן בפאריס. אחת אחרי השנייה הם שמחו להראות לנו שהם לא שכחו את הטריקים שגרמו לכמה צרפתים מעלי שייבה לעלות אותם על מטוס ישיר לארץ הבאגט.

מאיטו ריוורה

הואן ואן לא מסתתרים מאחורי צעדי ריקוד מתוחכמים, הופעה נוצצת או כורוגרפיה מתוחכמת. הם מביאים את הקהל לאקסטאזה אך ורק עם בעזרת מוזיקה גאונית ויכולת וירטואוזית של חברי הלהקה.

ואגב עד להופעת החמישים ולסיבוב הפרידה שארגנתי לחואן פורמל יש עוד 11 שנה ולא נראה לי שהוא אמר את המילה האחרונה...וטוב שכך.