לילות בהיה

והפעם על דיסק חדש שהפך את פקקי הבוקר של השבועות האחרונים לחוויה מענגת.
אני מתכוון לדיסק/DVD החדש של Beth Carvalho שנקרא "Canta o Samba da Bahia".
הדיסק מתעד שני ערבים של הופעות חיות שנערכו בשנת 2007 בסלואדור דה בהיה.
Carvalho ידועה בברזיל כסנדקית של הסמבה ( madrinha do smaba) בעיקר בשל היכולת שלה לזהות אמנים מוכשרים בתחילת דרכם והעניק להם במה ראשונה להציג את כשרונם.לקראת המחווה המצולמת הם גומלים לה ומתייצבים אחד אחד על הבמה ומשתפים איתה פעולה בשלל ביצועים מרהיבים.
מלבד אומנים אותם "ליותה" Carvalho בתחילת דרכן כמו, זקה פגודיניו,קרליניוס בראון, דניאלה מרקיורי ואיוטה סינגלו, מגיעים לחלוק כבוד גם אנשי הדור הישן, חברים מתנועת הטרופיקליה - קאיטנו ולוסו, מריה בטניה וג'ילברטו ג'יל.
התוצאה המתקבלת היא דיסק כפול מצוין שבו להיטי סמבה ופגודה למכביר.


הנה אחד הביצועים המקסימים ביותר מתוך הדיסק בו משתפת פעולה Carvalho עם זמרת יפהפיה שהוציאה את אלבו הבכורה שלה לפני שנה בלבד - Mariene de Casto:



מומלץ ביותר!!!!

איזה כיף - בלוגר בעברית

סיבה טובה לחזור לכתוב...

יסמין לוי

כיף להתבשר שהאלבום החדש של יסמין לוי יצא זה מכבר בארופה ועתיד לצאת בסוף נובמבר גם בישראל. האלבום Mano Suave (יד ענוגה) הינו הרביעי במספר ויוצא לחנויות כ5 שנים לאחר צאתו של אלבומה השני והמצוין La juderia. לאחר הצלחתו של התקליט La Juderia עשתה יסמין לוי את הצעד המתבקש ועברה להתגורר בלונדון, שם גם ניהלה את הקרירה המוזיקאלית שלה, קרוב למרכז ההתרחשות העולמית וליד קובעי הדעה, המבקרים וכמובן הקהל.

יסמין לוי לא נועדה להשכח במרתפי סוזאן דלאל או תאטרון תמנע. הקהל הישראלי עוד יגלה אותה, אבל רק לאחר שתראה קבלות מחו"ל וכאלו היא התחילה לנפק בשורה של הופעות בלונדון פאריס ושאר הבירות הארופאיות.

הרבה פרטים על האלבום החדש אין בידי, למעט העובדה כי הוא הופק בידי לוסי דוראן אחת האושיות הבולטות ברדיו 3 המצוין של הBBC והוא מקבץ מוזיקאים מכל רחבי העולם.

מי שרוצה להאזין לקטעים מתוכו מוזמן לדף הבית של יסמין לוי. למיטב ידיעתי לא ניתן לרכוש את האלבום באופן דיגיטאלי דרך האינטרנט ולכן נאלץ להמתין עוד קצת. יסמין עצמה תפנה לנו קצת זמן ב3 בדצמבר בירושליים וב15 בינואר בתלאביב. עד אז נעשה מאמץ ללמוד את המילים.

שיווק עצמי

אני מודה, שבשיטוטי הארוכים בין רחובות האינטרנט אני נמשךבמיוחד לחלונות הראווה (אתרים) של אמני עיצוב גרפי צעירים אשר טרם פריצתם לתודעה מראים את מרכולתם לכל דורש.

לאחרונה, נתקלתי באתר של סטפן וואט , אשר התמודד בצורה מקורית ומעוררת התפעלות עם נושא מכתב ההמלצה (Cover Letter) אשר פחות נהוג במחוזותינו, אולם בחו"ל הוא נדרש מכל מועמד למקום עבודה.

המקום לשלוח מכתב המלצה החליט סטפן לצאת בקמפיין למען עצמו והנה התוצאה המדליקה.

הזמר

כששואלים אותי מי הוא הקטור לבוא (Hector Lavoe) אני נעזר בעולם המושגים הישראלי ועונה כי מדובר בזהר ארגוב הפורטו ריקני - זמר מצוין שפעל בזמן הנכון ובמקום בנכון בשביל כולם, למעט הוא עצמו. כמו זהר ארגוב, הקטור לבוא פרץ את גבולות הגטו המוזיקאלי בו הוא פעל, נחשב לעילוי מוזיקאלי ונתן לגיטימציה לסלסה שסבלה בתחילת שנות השבעים ממשבר זהות חמור. כמו זהר הוא נפל קורבן להצלחה מטאורית ולסמים.

סרטם החדש של מרק אנטוני וג'ניפר לופז הינו ניסיון ראשון של הוליווד לספר את סיפור עלייתו ונפילתו של "הזמר של הזמרים", האיש שמאז מותו הפך לגיבור הלאומי של פורטו ריקו - Hector Lavoe .

ניתן לתאר את חייו של הקטור לבוא תוך שימוש בפראפרזה מ ספרו של גרסיה מרקס - "כרוניקה של מוות ידוע מראש".

חייו היו רווים בטרגדיות אישיות, חלקם כמו מות בנו בתאונת אקדח ומות אחיו כתוצאה משימוש בסמים, הוזכרו בסרט. וחלקם כמו מות אימו כאשר היה בן 10, וניסיונה של אימו החורגת להתאבד הושארו מחוץ לתסריט.
אני מצטמרר כל פעם כאשר אני מקשיב ל El Dia de mi suerte שהוקלט בשיא הקרירה של הקטור לאלבום Lo Mato. בשיר מבכה הקטור את מר גורלו ותוהה מתי הוא ישתנה.

התסריט ההוליוודי נותר נאמן במידה רבה למקור ועושה שימוש נפלא בשירים של הקטור שמרביתם מתארים את דמותו של האיש כפי שהשתקפה לכותבי השירים המוכשרים איתם עבד : וילי קולון, ג'וני פאצ'קו ושאר חברי הליבל Fania Records האגדיים .

יחד עם זאת, עם קיימת ביקורת סמויה בסרט היא דווקא כלפי "פוצ'י" אישתו של הקטור אשר מוצגת בסרט בצורה שאינה תמיד מחמיאה. פוצ'י נפטרה מעט אחרי מותו של בעלה והיא אולי משמשת מטרה קלה.

במציאות הייתה לחברת התקליטים ולעומדים בראשה – ג'וני פאצ'קו וג'רי מצאקוטי השפעה רבה אורח חייו הפרוע של הקטור והם, יחד עם וילי קולון, שותפו לעשיה המוזיקאלית, עודדו אותו לפתח את תדמית ה-bad boy הלטיני. בין השאר קיימות שמועות על כך שהליבל השתמש בהקטור על מנת להעביר סמים מקולומביה לארה"ב .כאשר החל מצבו הבריאותי של הקטור להדרדר היה וילי קולון הראשון לנטוש את הקטור לטובת רובן בלדס שאף מופיע בסרט על מנת להנציח את הרגע בו העניק להקטור את השיר הידוע ביותר שלו – El Cantante .

אני מניח שחלק זה לא הובלט בסרט בין השאר מכיוון שרוב האנשים עדין חיים וחלקם כמו וילי קולון נותרו דמויות משפיעות בתעשיית המוזיקה הלטינית בארה"ב – כר פעולתם של כוכבי הסרט מרק אנטוני וג'ניפר לופז.

חבל שהסרט לא מסופר מנקודת ראותו של וילי קולון, פאצ'קו או מישהוא מהמוסיקיאים שסבבו את לבוא, כך היינו זוכים להכיר את המהלכים שהביאו לכתיבת מרבית הלהיטים של הצמד קולון-לבוא. יחד עם זאת, נדמה כי אז גם היתה נשללת יכולתו של הסרט להצליח כהפקה הוליוודית בינלאומית ויכולתו להגיע לקהל מגוון שאינו בהכרח חובב סלסה.

הליהוק של מרק אנטוני לתפקיד הקטור הצליחה להפתיע אותי לטובה וניכר היה שאנטוני צפה בעשרות קטעי וידאו מהופעותיו של הקטור. ג'י לו כמו ג'י לו מוסיפה לסרט בעיקר צבע וחושניות אבל הניסיון שלה לעשות תפקיד דרמטי שיקפיץ את הקרירה ההוליוודית הכושלת שלה אינו צולח בעיני.
העיבודים המוזיקליים מעולים ופס הקול שמלווה את הסרט לוקח את מיטב השירים של הקטור ומעניק להם חיים רעננים בפיו של מרק אנטוני שמצליח היכן שרבים לפניו נכשלו.
כל מי שקורא את הבלוג הזה יהנה מהסרט ואני ממליץ לראות אותו בקולנוע עם מערכת סאונד משובחת דוגמאת הסינימה סיטי.
ממליץ לראות אותו בקולנוע עם מערכת סאונד משובחת דוגמאת הסינימה סיטי.

דניאלה מרקורי - ההופעה בפארק

ההופעה הראשונה של דניאלה מרקורי בישראל (קיץ 2003) הותירה בי רושם עצום. הקהל העצום שגדש את הפארק רגש והתרגש וניכר היה שאהבה הרבה שהורעפה על הזמרת, שכה מורגלת בהופעות אצטדיונים, הצליחה להפתיע אותה ולהוציא ממנה מהמיטב.

ביום שלישי האחרון, הניסיון לשחזר את הרגעים המופלאים הללו כשל...משהו אבד בדרך וכל ניסיונתי לאמוד ולפרש עלו בתוהו.

אולי זה הפארק ברעננה שלא היה מלא עד תומו, אולי זו דניאלה שנראתה לאורך כל ההופעה עייפה ואולי זו בחירת השירים והעיבודים המערביים היו אלו שהוציאו את העוקץ מ"פליי- ליסט" שהוא חובה בכל קרנבל ברזילאי.

דניאלה אוהבת את הקהל הישראלי והקהל הישראלי אוהב את ברזיל - אבל באהבה, יש עליות ומורדות - יום שלישי האחרון לא יזכר כשיאו של הרומן המתמשך...

En primera plana-Issac Delgado

En primera plana

חייו האישים של איזאק דלגאדו משקפים את האנדרלומוסיה המוזיקאלית שמאפיינת את יצירתו החל מתחילת המילניום.
בתום תקופת "תור הזהב" של הטימבה הקובנית (סוף שנות ה-90), החל דלגאדו לנדוד בעולם, השתקע לפרק זמן קצר בספרד ולאחר מכן חזר להוואנה על מנת לשחרר ב 2005 את האלבום המצוין Prohibido. דווקא כשנדמה היה שדלגאדו מצא את מקומו, הוא קם ועזב בתחילת 2007 לארה"ב ושיחרר החודש אלבום ראשון שהוקלט כולו בארה"ב.
אם Prohibido ייזכר בעיני כאלבום של "יורד" החוזר למקורות, מחפש טוב טוב ומוצא את הניצוץ שהאיר את נעוריו, אזי En primera plana מסתמן כמו תקליט שהוקלט ע"י "יורד" אשר מנסה לכוון לכיוון זר ואחר, שברור שהוא אינו שולט בו.
השוק המסחרי של ארה"ב מכתיב תנאים מוזיקאלים אחרים לגמרי מהחממה הקובנית נטולת השיקולים המסחריים, בה יכולים אמנים להתנסות מבלי לחשוש כי כשלון מסחרי ימית עליהם אסון כלכלי ("גם ככה נאכל קונגרי לארוחת צהרים ופיצה מגעילה בערב...").
על מנת להצליח, השכיר דלגאדו את שירותיו של המפיק סרגיו חורחה שסוחב את דלגאדו לרחבות הריקודים של מיאמי וניו יורק ובדרך מאכזב את אלו שזוכרים לו את הימים בהם היה פורץ דרך אמיתי.
שלא ישתמע אחרת, גם בוורסיה האמריקאית שלו, דלגאדו מוציא אלבום מצוין שאין לי ספק שיתברג במקום טוב בסיכומי סוף השנה. שורת החברים מהוואנה שהוא מצעיד לאולפן כוללת את
אלין פרז שמפליא כתמיד לנגן על הבס, ישראל "קאצ'או" לופז והפסנתרן, חברו ל-ng la banda, גונזלו רובלקבה.
אבל דווקא מי שפותח את האלבום הוא ויקטור מנואל, זמר סלסה מינטסרימי, שמסמן את הכיוון הכללי אליו צועד דלגאדו.
כמעט כל רצועה באלבום הינה להיט בפוטנציה אולם דווקא הרצועות הטובות באמת הם Sone/La Campana ו Paquito va שמזכירות את היכולות של דלגאדו מתקופת הטימבה.
הרצועה שמסיימת את האלבום היא רצועת צ'אנגווי (מוזיקה מסורתית שמקורה במזרח קובה) מקסימה, שכמו נועדה להזכיר לכולם מאיפה דלגאדו הגיע. הרצועה מסתיימת בסולו קונגס מאלף של ג'יובני הידאלגו הפורטוריקני,מה שמעיד יותר מכל על לאן דלגאדו הולך...

קולות מן העולם...המסחרי

Rhythms del Mundo הוא אוסף מבית היוצר של חברת APE . הרעיון שעומד בסיס התקליט היה להקליט גרסאות כיסוי לטיניות לשירי רוק מערבים. הייצוג הינו מכובד ביותר - Coldplay,Sting U2 ועוד.. למרות זאת התוצאה מאכזבת ביותר והעיבודים הם שבלונים להפליא. נדמה שזה עוד אחד מאותם תקליטים שחברת התקליטים מוציאה על מנת לגרוף רווחים נוספים על גבן של זכויות לשירים שנמצאים ברשותם. דוחפים כמה אמנים מערבים מוכרים, זורקים את המותג הלטיני - buena vista, מבטיחים שחלק מההכנסות יגיעו לקרבן כלשהוא על פני כדור הארץ והרי לכם רב מכר. גם הביצוע של ללה רוזלס מהלוס ואן ואן לא מצליח להרים את האוסף הזה מאשפתות.גרוע!

web 2.0

ווב 2.0 היא כינוי לטרנד חדש בו התוכן שצורכים הגולשים מסופק להם ע"י גולשים אחרים. ע"י כך למעשה מאבדות ספקיות התוכן הגדולות (חברות עיתון, קולנוע וטלויזיה) את הבלעדיות שלהם כספקיות התוכן הגדולות.
בלוג זה, המשמש אותי - "גולש מין המינין", להעביר לכם אינפורמציה הוא הוב 2.0 בהתגלמותו.
התופעה הזאת לאט לאט מחלחלת לעולם הטימבה וכבר היום מי שיקיש את המילה timba באתר youtube ימצא עשרות קליפים שצולמו בהופעות חיות או שהוקלטו מערוצי הטלויזיה בעולם כולו. לחובבי מוזיקה קובנית שכמותי זה עולם ומלואו והזדמנות לחבר את הקול לפנים.
עוד תופעה מתרחבת והולכת היא שימוש של אמנים בmyspace על מנת לקדם את עצמם ולתקשר עם קהל המעריצים. למרות שבמרבית המקרים מדובר בקידום מכירות שסביר להניח נעשה באמצעות מנהל הלהקה או איש השיווק, אבל עדין זה ערוץ שמתעדכן בצורה תכופה יותר מאתר הלהקה.
הנה דוגמאות למספר דפי myspace שכאלו:
מנוליטו סימונט - קליפים, שירים של הלהקה ועדכון על האלבום החדש של אמארי
לוס ואן ואן - קצת תמונות של חברי הלהקה...לא ממש מרגש.
קלימקס - אתר שמציג בעיקר את האיש שמאחורי הלהקה - ג'יראלדו פילוטו.
צ'ארנגה הבנרה - עיצוב נוראי!! ובכל זאת למי שרוצה להקשיב לשירי הלהקה...

כמובטח סקירה קצרה על פועלה של ה-Spanish Harlem Orchestra (SHO), אחת מלהקות הסלסה הטובות ביותר בניו יורק, שתבוא להופעה חד פעמית בקונגרס הסלסה ה-6 שיערך ב-28 לאפריל באילת.

SHO הינו הרכב שכולל נכון להיום 13 נגנים אותו מוביל מאז הקמתו לפני כ-6 שנים הפסנתרן אוסקר הרננדז. למרות גילו הצעיר של ההרכב, הוא מונה כמה מהנגנים היותר מנוסים ומשופשפים (ג'ימי בוש, צ'ינו נונז ועוד) בסצינת מוזיקת הריקודים הלטינית בניו יורק.

במוזיקת הסלסה קשה לדבר במונחים של הרכב קבוע וSHO הם לא יוצאים מהכלל. אוסקר הרננדז משכיל לשלב בכל תקליט מוזיקאים שונים שמביאים עימם רעיונות מוזיקאלים חדשים ומפיחים משב רוח רענן בחדר ההקלטות.

ההרכב הראשון שהקליט את התקליט Un Gran Dia en el Bario בשנת 2000 זכה מייד להתעניינות הן מצד הקהל והן מצד המבקרים.

האלבום שרובו כלל גרסאות כיסוי לשירי סלסה משנות ה-70 השמחות, החזיר לניו יורק את הצבע שאבד לה מאז שנות ה-80, עת החל סגנון הסלסה הרומנטית להרוס כל חלקה טובה של טעם מוזיקאלי.

התקליט של SHO היה בעל אופי מובהק ומבקרי המוזיקה הדביקו לסגנון הנגינה של SHO בין לילה t; הכינוי salsa dura – כלומר סלסה קשה לעיכול (בניגוד לסלסה רומנטית שהיא יותר קליטה, דביקה וכיו"ב). במילים אחרות SHO שמו את הדגש על איכות העיבודים והנגינה ופחות על המראה החיצוני של הזמרים והמלודיה.

האלבום Un Gran Dia en el Bario פרץ דרך לאלבומי סולו מעולים של נגן הטרומבון ג'ימי בוש ונגן כלי ההקשה צ'ינו נונז ועוד, שהמשיכו את קו הנגינה הבלתי מתפשר והחזירו לניו יורק את היוקרה שאבדה לה כמרכז הסלסה השלישי בעולם (שני הערים האחרות הם הוואנה וסאן חואן).

האלבום השני שייצא בשנת 2005 - Across 110th Street, המשיך היכן שעצר Un Gran Dia en el Bario (זה הוא שמה של רצועת הפתיחה באלבום) וגם הוא מכיל קטעי מוזיקה מצוינים ומארח בין השאר את רובן בלאדס, מי שעבד שנים רבות עם אוסקר הרננדז.

לפני כשבוע בדיוק ייצא האלבום השלישי United we Swing וסביר להניח שבהופעה שבוע הבא יבוצעו קטעים רבים מתוכו, לצערי לא ייצא לי לשמוע את האלבום אבל כולי תקווה שהוא יעמוד ברף הגבוה שהעמיד שני האלבומים הקודמים.

איכות ההופעה תקבע לפי הנגנים שיגיעו. לפי השמועות נגן הטרומבון ג'ימי בוש בכבודו ועצמו יכבד אותנו בנוכחותו. ג'ימי נחשב, בצדק לדעתי, ליורש של וילי קולון ולמי שיראה אותו נושף בטרומבון מובטחת חוויה מרוממת חושים.

כל הכבוד לאמרגנים שהצליחו להביא להקה בסדר גודל, יחד עם זאת חבל שלאחר מאמץ שכזה לא מנסים להשאיר את הלהקה לעוד הופעות במרכז. אני משוכנע שיש קהל מספיק גדול אשר מעוניין לראות את הלהקה קרוב לבית וללא הצורך לשלם עבור קונגרס ריקודים.

חדשות ועידכונים

* נתחיל בבשורה משמחת. לפי שמועה שהגיעה לאוזני אנחנו עומדים להתכבד באורחים רמי מעלה מחו"ל - Spanish Harlem Orquestra. מדובר באחד ההרכבים הטובים ביותר שפועלים כיום בניו יורק. הלהקה תגיע להופעה אחת בקונגרס הסלסה שיערך באילת 26-28 לאפריל. אני מבטיח לספק פרטים נוספים בהמשך.
* לפני שבועים פרסמתי ש"פפה" הזמר המוביל של Los que son son פורש לקרירה עצמאית, בינתיים מסתבר שיושרו ההדורים ופפיטו יחזור לשיר עם הלהקה, מה שיבטיח את המשך האיכויות הקוליות שסיפק לנו עד כה ההרכב המעולה הזה.
* ועם מדברים על "פופי" וה-Los que son son אזי הם עומדים לשחרר בספטמבר אלבום חדש שיכלול בין השאר קטעים שכתב Anjel Bone
* פופי עצמו משתף פעולה עם יאנה בודגן בפרויקט המשך לאלבום הראשון של ה-Sonores All Stars אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו בשנת 2005. אני מחכה לכך בקוצר רוח..
* הנה פרומו לסרט תיעודי שעומד לצאת בקרוב. הסרט עוסק ב"רואדה קזינו" סגנון הריקוד הקובני המסורתי שבארץ הצליחו להמאיס עד אימה.
http://www.youtube. com/watch? v=xJVe0rrMFKY

בית הספר לסמבה Beija Flor זוכה במצעד המנצחות

במצעד המנצחות שהסתיים אתמול בריו זכה בית הספר לסמבה Beija Flor בפעם העשירית בתולדותיו. זו היא הזכיה הרביעית במספר בעשור הזה ובית הספר Beija Flor שקיים כ 60 שנה מבסס את מעמדו כאחד מבתי הספר המובילים לסמבה בריו דה ז'אנירו. הנושא שהציג Beija Flor הוא אפריקה.

להלן לינק לתמונות מתוך מצעד המנצחות של Beija Flor

מהנעשה בעולם הטימבה

* איזאק דלגאדו עזב את קובה ועבר להתגורר בטמפה, ארה"ב שם הוא מקליט את תקליטו החדש.
זה אותו איזאק שבתקליטו האחרון "Prohibido" הוא הקניט את מנולין, מוזיקאי שעזב גם הוא לארה"ב ושר לו : ""que tu te creiste cuando tu te fuiste, hayas tu, te estas haciendo el yuma, y si no viniste salsa que te perdiste".

* פופי נפרד לשלום מהזמר Pepecito "Pepe" Gómez , הזמר הטוב ביותר לדעתי בהרכב ומי ששר את La borrachera המצוין באלבום האחרון. במקביל ניתן לשמוע שיר חדש ומצוין מתוך אלבומו הבא של פופי שעדין לא ברור מתי ייצא לאור. השיר חדש קרוי Calla Calla (שתוק, שתוק ) וניתן לשמוע באתר http://www.salsa2salsa.com/. את השיר אגב, שר פפה והוא ככל הנראה הוקלט לפני הפרידה.

פפה שר את La borrachera

* שמועות על האלבום בכורה לרוברטו גויאקאן (רוברטון) מהלוס ואן ואן החלו זולגות לרשת ולפורומים השונים. לפי אנשים ששמעו את האלבום ניתן לצפות לאלבום רך ולא אגרסיבי שיכלול שירי בולרו לצד רצועות טימבה.

* ולסיום, לחיצה על הקישור , תוביל אתכם לצפייה בזוג רקדנים קובנים שמפגינים ביצועים יוצאים מהכלל.
http://www.youtube.com/watch?v=M9yugsVjfnc

קרנבל 2007 - היום השלישי

זה הולך ומשתפר..

היום אנחנו בסימן היום השלישי ולכן 3 תמונות מזוית אחורית.

קרנבל 2007 - היום השני

כמובטח - תמונת היום

קרנבל 2007

זה מתחיל היום ...

האורגיה הכי גדולה בעולם.

למי שרוצה לצפות בשידור חי :

http://www.carnaval.salvador.ba.gov.br/carnavalAoVivo.asp

פאריסון ינסה להביא בכל יום תמונה אחרת מהקרנבל של בראזיל.

אלבומי הטימבה הטובים של 2006

אמנם קצת באיחור אבל גם לשנת 2006 מגיע את הסיכום שלה.
לאחר היבול המוצלח בשנת 2005, בה מרבית ההרכבים המובילים הוציאו תקליטים מופלאים, היה זה אך טבעי שהשנה החולפת תתאפיין בבינוניות מרגיזה. ובכל זאת הצלחתי לשלוף שלושה אלבומים שבלטו לטובה.

Manolito simonet y Su Trabuco – Hablando en Serio

למרות שסינגלים מתוכו יצאו כבר בתחילת 2005, Hablando en serio יצא באופן רשמי בשנת 2006. מבחינת האיכויות המוזיקאליות הוא יכול בקלות להתברג לחמישיה הפותחת של 2005 ולמרות זאת כיוון שלא סקרנו אותו שנה שעברה אני בקלות רבה מכתיר אותו לאלבום השנה של פאריסון.
למרות שלא מדובר בהרכב הפרונט לין (זמרים) הטוב ביותר של הטרבוקו, נדמה שמנוליטו סימונט, האיש והחיוך, הצליח לכבוש פסגות מוזיקאליות חדשות והוציא תחת ידיו אלבום מופת שכל שיר בוא הוא יצירה מורכבת שמספקת למאזין הסקרן אין ספור בריקים וטומבאוים מבריקים ולרקדנים שלל להיטים שליחם אינו נס גם לאחר שנה של השמעות רצופות ברחבות הריקודים.
זה הוא התקליט הטוב ביותר של הטרבוקו מאז החלו לעבוד תחת שרביטו של מנוליטו בשנת 1996מה שהפך אותם לאחת הלהקות המבוקשות ביותר להופעות בקובה ובעולם (מישהוא אמר ישראל?).

Mamborama - directamente al mambo

ממבורמה ההרכב של ביל וולפר ממשיך לעמוד בסטנדרד הגבוה שהציב האלבום הראשון (Entre La Habana y el Yuma ) שיצא בשנת 2003.
וולפר, מוזיקאי אמריקאי, כבר מזמן חדל להיות ה "Wana be Cubano" והפך למוזיקאי מבוקש, שטובי הנגנים הקובנים מוכנים להקליט בשבילו. בין אילו שהתייצבו הפעם ניתן למנות את סזאר "פופי" פדרוסו , ג'יראלדו פילוטו מקלימקס,מנוליטו סימונט, רוברטון מהלוס ואן ואן, Cubanito 20.02 ואל טוסקו מ NG La Banda שהפליא לנגן על חליל הצד ברצועה "Pajarita" וגם מביא עימו את זמר הבית שלו - טוני קאלה. אבל כל אלו לא משתווים לאיכויות שמביא עימו קרלוס קלונגה, שמידי פעם מבליח בכל מיני פרויקטים ומספק לנו רצועות מופלאות כמו "La Bailarina " שהיא ללא צל של ספק הרצועה הכי טובה בדיסק.

Calle Real – Con Fuerza

לא ממש קובנים אבל המוזיקה שמיצרים החברה של Calle Real היא טימבה טהורה ואני מוכן להתווכח על כך עם כל מי שטוען אחרת. ממקום מושבם בשוודיה הקרה, יוצא לו אלבום בכורה מבטיח שמגיע עם הרבה כוח (con fuerza) ואנרגיה גבוהה. האזנה לתקליט מגלה 12 רצועות מקוריות הבנויות כהלכה ונשענות על שירה מצוינת של תומאס סבסטיאן אבי (Thomas sebatian eby) , עיבודים נהדרים ולא פחות חשוב, הפקה וסאונד מהוקצעים שנשענים על עשרות שנות ניסיון וקידמה טכנולוגית שהצטברו בשוודיה, לכל הדעות מעצמת פופ בקנה מידה בינלאומי.

צ'ה גווארה – בשירות הקפטילזים

האיקון של ארנסטו "צ'ה" גווארה מגלגל מיליונים. מיד שנה נמכרים אלפי חולצות, הדפסים ותמונות הנושאות את דיוקנו של מנהיג המהפכה הקומוניסטית בקובה.
מי שיבקר בקובה יבחין מייד כי הפרסומת היחידה הקיימת ברחובות היא פרסומת בשבחה של המהפכה. והטאלנט הנבחר – מי אם לא מיודעינו צ'ה.
"התיירים מעריצים אותו, קונים חולצות והדפסים בעשרות דולרים ומשאירים אותנו כאן לחיות אם התוצאות העגומות של מעשיו" כך מתאר בפני חואן, בעל החדר בו התאכסנתי בהוואנה, את יחסם של מרבית הקובנים לארגנטינאי הכי קובני בעולם.

פרסום ראשון בקובה
התמונה המפורסמת של ארנסטו צ'ה גווארה צולמה ע"י צלם אופנה בשם אלברטו "קורדה" דיאז בשנת 1960. התמונה שזכתה לכינוי "el guerrillero heroico" היא תוצאה של שני לחיצות כפתור אשר הנציחו את המנהיג בהתהוות, כשהוא יורד מעל לבימת הנואמים. העיתון בו עבד קורדה סירב לפרסם את התמונה ולכן היא נותרה תלויה בסטודיו שלו שנה עד שנלקחה על מנת לעטר מודעת פרסומת לכינוס שנערך בהוואנה .

התמונה המקורית כפי שצולמה על ידי קורדה

לראשונה בארופה
את התמונה הביא לאירופה מוציא לאור אטלקי בשם ג'יאקומו פלטרינלי. פלטירנלי שביקר בבוליביה הבין שגווארה נרדף על ידי הצבא הבוליביאני בסיוע נמרץ של האמריקאים ושימיו ספורים. הוא הגיע לקובה נפגש עם קורדה וקיבל ממנו במתנה את ההדפס.
כאשר חזר לאיטליה הוא הדפיס מאות עותקים וחילק אותם לידידים על מנת לעורר את המודעות בקשר למצב הקשה בו נתון גווארה.
מותו של גווארה ב1967 הוביל לפרסומה הראשון של התמונה ברבים בקובה ובשאר העולם.
פלטירנאלי שהבין את הערך הכלכלי העצום שטמון בתמונה דאג להוסיף לה סמן קטן בתחתית אשר מגן עליה בזכויות יוצרים.
בתחילה היה גווארה אהוד על קבוצות מחתרתיות של מהפכנים ברחבי העולם ופלטרינאלי מחר רק עותקים ספורים מהתמונה.אם השנים הפך גווארה לסמל של כל מורד מתחיל קרי עשרות בני נוער והיפים מתבגרים. התמונה שצילם קורדה הכניסה מיליונים לכיסו של פלטרינלי והשאירה את צלם התמונה – קורדה, חסר כל בקובה.וכך באופן אירוני למדי הפך פרצופו של גווארה לאחד הסמלים הקפיטליסטים הנמכרים ביותר בעולם לצד איקונים כמו נייקי ופומה.

תקליט חדש לאפריקאנדו

להקת אפריקאנדו הוקמה בתחילת שנות ה90 על ידי צמד מפיקים מסנגאל, אברהים סילה ( Ibrahim Sylla) ובונסנה מאיגה (Boncana Maiga).
השניים החליטו להפיק פרויקט ייחודי אשר בו ייטלו חלק שורה של זמרים מוכשרים מאפריקה ביחד עם נגני אולפן לטיניים מניו יורק ומיאמי.
התוצאה הייתה אלבום סלסה (Trovador) שהופק על פי כל כללי הז'אנר הלטיני ובלט לטובה בשל השפה והשירה האפריקאית שהתלבשו מצוין על הלחנים והעיבודים הלטיניים.
מאז הפיקו השנים עוד שישה תקליטים שהניבו שלל להיטים שהושרו בשפות רבות ומגוונות כמו וולוף,ספרדית וצרפתית.

Ketukuba – שפירושו "במקור מקובה" ( באחד הניבים המדוברים בבנין), הוא התקליט השביעי של צמד המפיקים הסנגאלי.
מבחינת העיבודים והלחנים, התקליט אינו מספק הפתעות מיוחדות. שתי הרצועות הטובות בתקליט הן עיבודים לשירים מוכרים:
השיר "מריו", אשר מגולל את תלאותיו של ג'יגולו לטיני שנעזב פעם אחר פעם ע"י הנשים הרבות אותן הוא מנסה לפתות, הושר במקור ע"י פרנקו לקצב הרומבה . ואילו השיר "נינה נינה" שמבוצע באלבום ע"י ג'ו קינג, הוא ביצוע מצוין שעולה על המקור של ה"פאניה אל סטראס".
כמו בתקליטים הקודמים של סילה ומאיגה, את העניין מספקים בעיקר הזמרים אשר מצליחים לרגש ולחבור לסלסה בטבעיות למרות שהשירה אינה בספרדית.
חבל במקצת לגלות שסילה ומאיגה אינם מתפתחים עם השנים מבחינת הלחנים והעיבודים, למרות שהסטנדארטים של ההפקה הם גבוהים מאוד.
לסיכום, מי שמכיר את אפריקאנדו לא יפול מהכסא ולאלו שלא Ketukuba יכול בהחלט להוות את הצהר לעולמה של אחת הלהקות המעניינות ביותר שפועלות בזירת הסלסה העולמית.

פאבלו אסקובר - המאפיונר העשיר ביותר בעולם

גם היום, 13 שנים אחרי מותו, עלה שמו של פאבלו אסוקבר כמעט בכל שיחה חולין שניהלתי במהלך ביקורי. נבירה בפרטי הביוגרפיה האישית שלו מגלה פרטים מדהימים על השנים בהם הייתה מדינה שלמה נתונה כבת ערובה לגחמותיו האישיות של איש שמן ואכזרי שלימים נזכר מעל דפי ההיסטוריה כברון הסמים המפורסם ביותר בעולם.

פאבלו אסקובר החל את קריירת הפשע שלו בתחילת שנות השבעים כשודד שהתמחה בעיקר בשוד מזוין של כלי רכב. השיטה האהובה עליו הייתה שוד משאיות תוך כדי רכיבה על אופנוע.
מהר מאוד הבין אסקובר שהכסף הגדול מצוי בסמים והחל מבריח בעצמו סמים מאקוודור לקולומביה. לאחר שנתפס ב1976 וכמעט הוצא להורג על ידי השוטרים, למד אסוקבר שיעור חשוב ביותר. מעתה והלאה הוא לא השתתף מעולם באופן פיזי בשום הברחה אלא הקפיד לנהל את הללו מרחוק.

באמצע שנות השבעים עיקר הקוקאין יוצר בפרו ובוליביה. קולומביה שימשה כארץ מעבר בלבד בה יוצר קוקאין בכמויות קטנות ובאיכות נמוכה.
מהפכת הדיסקו והסקס החופשי, הפכה את האבקה הלבנה ללהיט התורן בקרב הבליינים אנשי עולם הזוהר וכל מי שנהג להתחכך בו.
הביקוש הצומח לסם החדש גבר על ההיצע ואסקובר החל לגדל ולייצר בעצמו את הקוקאין בקולומביה. לאט לאט עבר הקוקאין הקולומביאני טרנספורמציה והפך מזן נחות לאחד האיכותיים ביותר בעולם.

על מנת להבריח את הכמויות הגדלות והולכות של קוקאין נעזר אסקובר בספינות מרוץ ובצי מטוסים פרטי שכלל גם הליקפוטר. הוא שיחד עשרות פקידי ממשל ומי שהפנה לו עורף חוסל.
שיטת החיסול האהובה עליו נותרה באמצעות מתנקשים, אנשי אמונו שנשלחו לבצע את המשימה על אופנוע. עד היום אוסר החוק בקולומביה על שני גברים לרכב על אופנוע יחדיו, שריד לתקופת החיסולים הידועה לשמצה.
בנוסף, נודע אסקובר כאיש אשר המציא את "העניבה הקולומביאנית", שיטת הריגה אכזרית במיוחד לפיה לאחר שיסוף הצוואר מוציאים את לשונו של הקרבן דרך החור וקושרים אותה סביב צווארו.

ההון הגדול הקנה לאסקובר מעמד של כל יכול בקולומביה. רשת ההברחות שטווה חלשה על 80 משוק הקוקאין העולמי!!! לפי הערכות שונות הקרטל גלגל כ30 מיליארד דולאר בשנה. הוא עצמו, נחשב לאיש השביעי הכי עשיר בעולם.

על מנת לרכך במעט את המוניטין שיצא לו כרוצח חסר עכבות, הוא החל בונה שיכוני מגורים, בתי חולים, בתי ספר ואצטדיוני כדורגל שנתרמו לשימושם של מעוטי יכולת. הכריזמה הטבעית בה ניחן, הפכה אותו בין לילה ליקיר האוכלוסייה המקומית הענייה שראו בו מעין רובין הוד מודרני.

אולם ככל שהתרחבה האימפריה של אסקובר, כך גם גבר הלחץ האמריקאי על ממשלת קולומביה
לעצור את אסקובר ולהסגירו לידיה.
עם התגברות הקריאות למעצרו החליט אסקובר להסיר את הכפפות ולהכריז מלחמה על ממשלת קולומביה. בתוך פחות משנה נרצחו 3 מועמדים שונים לנשיאות וחוסלו עשרות שופטים ועיתונאים. כולם מחו בצורה כזאת או אחרת כנגד התנהלותו של אסקובר והקרטל של מדיין.
ממשלת קולומביה החלה נושאת ונותנת עם אסקובר שבשלב מסוים אף הציע לשלם את החוב הבינלאומי של קולומביה (שעמד על 8 מיליארד דולאר), בתמורה לאי הסגרתו לארה"ב.
בהסכם פשרה שהושג עמו לאחר משא ומתן ארוך נקבע, שהוא יכלא ל 5 שנים אבל יהיה רשאי לרצות את עונשו באחוזתו הפרטית השוכנת סמוך למדלין.

אחוזת נאפולי (Hacienda Napoles) שהייתה מצוידת בגן חיות, שדה תעופה ודמתה יותר לקאנטרי קלאב אקסלוסיבי מאשר בית כלא, אפשרה לאסקובר להמשיך לנהל את אורח חייו הראוותני שכלל מסיבות ואורגיות פרועות שהתקיימו מידי לילה. בכניסה לאחוזה הוא הציב את המטוס הראשון איתו העביר סמים לארה"ב למבקריו הוא נהג להראות בגאווה את המכונית של זוג השודדים המפורסם בוני וקלייד מנוקבת מיריות של תת מקלע.
אסקובר שהמשיך לנהל את הקרטל מבין כותלי האחוזה, אף נצפה פעמים רבות מחוץ לאחוזתו, במרכזי קניות, אירועים חשובים ומשחקי כדור רגל.

ב1992 לאחר שפורסם בעיתונות שאסקובר רצח באחוזתו מספר מבקרים שבאו לפגישה עסקית, גבר שוב הלחץ הציבורי על ממשלת קולומביה ובשלו התנאים למעצרו של אסקובר והסגרתו לארה"ב. אסקובר ירד למחתרת אולם התשתית האדירה שבנה במהלך השנים סייעה לו להחליף זהויות ולשנות דירות מסתור. ארה"ב מצידה העמידה לראשות ממשלת קולומביה ציוד האזנה מתוחכם וכוחות מיוחדים שניהלו את ציד האדם בהיקף הגדול ביותר שנראה בדרום אמריקה. הפרס על מסירת פרטים שיביאו ללכידתו עמד על 8.7 מיליון דולאר, העובדה שאיש לא נידב פרטים מעידה יותר מכל על כוחו והשפעתו של אסקובר.

ב1993 לאחר 15 חודשים, הצליחו לבסוף סוכני היחידה המיוחדת שהוקמה לטובת המרדף – Search Block , לאתר שיחת טלפון שביצע אסקובר מאחת השכונות בעיר מדיין. עד מהרה אותר הבית ובו אסקובר. בתום קרב יריות קצר הופצה הידיעה על מותו של אחד המאפיונרים המבוקשים ביותר בעולם.

מותו של פאבלו - ציור מאת פרננדו בוטרו

מותו של אסקובר הביא לחיסולו של קרטל מדיין אולם לא שינה את היקפי הסחר וצריכת הקוקאין בעולם. למרות מיליוני הדולרים שמושקעים מידי שנה בניסיון להלחם בסחר בסמים קולומביה עדין משמשת כמרכז ענק לגידול והברחת סמים.

קולומביה

קודם כל אני חייב התנצלות. הסיבה לאי עדכון הבלוג נעוצה בנסיעה ל3 חודשי טיול בדרום אמריקה. לתומי חשבתי שעם כמויות הישראלים שגודשות את דרום אמריקה אני אמצא בקלות מקלדת בעברית, המציאות לעומת זאת, טפחה על פני.

המוסיקה בקולומביה בוקעת מקול פינה ובעלת מאפיינים אזורים ברורים. באזור החוף ניתן לשמוע הרבה מוזיקת פאסיפיקו שמקורה באפריקה והיא מזכירה במונוטוניות שלה את הרומבה האפרוקובנית . בפנים הארץ ובאזורים הכפרים מריבם לשמוע ת הביאנטו סגנון שמזכיר במעט את המריאצ'י והראנצ'רה המקסיקאים.

מעל כל המדינה מרחפת רוחה של הסלסה שניתן לשמוע בכל מקום.

לפני שבוע בקרתי בקאלי - העיר שנחשבת לבירת הסלסה של קולומביה ובעיני מהווה חלק ממרובע הסלסה העולמי שמכיל את הוואנה(קובה), סאן חוזה (פורטוריקו) וניו-יורק. קשה להעביר את הרטט שעבר בי כאשר שמעתי את הקטור לוואה מככב ברדיו המקומי וכאשר במועדון הסלסה המקומי הושמעו שירים על טהרת שנות השבעים - שנות הזהב של הסלסה בעולם. היציאה למועדוני הריקודים היא משפחתית במהותה ונאלצתי להפנים את התחושה שלא אזכה להגיע למועדון שכזה בארץ לעולם. עיניין של תרבות.

מותו של קונגרו

הרגע נודע לי שנגן הקונגס הקובני מיגל "אנחה" דיאז (miguel "anga" diaz) מת בביתו שבברצלונה והוא בן 45 בלבד.

מעטים הם נגני הקונגס שזוכים להחשף לקהל הגדול. מרביתם עובדים במשך שנים בשולי הבמה הרחק מאור הזרקורים למרות שהכלי עליו הם מנגנים הוא השלד עליו בנוי כמעט כל הרכב סלסה.

דיאז שנהג לעבוד עם אמני סון רבים כמו אברהים פרר,קצ'איטו לופס ומנואל מיראבל יזכר כמי שהרבה להתנסות במקצבים אלקטרונים ולא נרתע מלשלב אותם בייחד עם הסון הקובני. האלבום הראשון שלו (ולצערי גם האחרון) "Echu mingua " הוא אולי הדוגמא הטובה ביותר לכך.

פולו מונטניה - "איכר אמיתי"

אם הייתי צריך לבחור פסקול שילווה את זיכרונותיי מהביקור בקובה בינואר 2003, אין לי ספק שהייתי בוחר את שני האלבומים היחידים שהקליט פולו מונטניה (Polo Montañez). שניהם, Guajiro Natural שיצא בשנת 2000, ו Guitarra mia שיצא בשנת 2002, יככבו כאלבומי חודש אוגוסט של פאריסון.

סיפורו של פולו מונטניה הוא סיפור סינדרלה שהגיע לסופו בטרם עת.
בשנת 1998 התגלה מונטניה ע"י חוזה דה סילבה מפיק מטעם הלייבל הצרפתי Lusafrica שתר בקובה אחר כישרונות חדשים. שלושה שירים שהשמיע לו מונטניה, הספיקו לו על מנת להחתים אותו על חוזה ל6 שנים.

בגיל 45 שחרר פולו מונטניה את Un Monton de Estrellas סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה שנקרא כאמור Guajiro Natural (איכר אמיתי בתרגום חופשי). הסינגל הפך בין לילה ללהיט מרפסות בקובה והושמע ללא הרף. Un Monton de Estrellas שיקף נאמנה את רוח התקליט שהכיל שירי סון מקוריים שלמרות השימוש בכלי נגינה ובתבניות קצב מסורתיות, הצליח להעביר במאזינים תחושה של רעננות וחדשנות.

התקליט סחף אחריו בסערה גם קהל מאזינים צעיר יותר ובמידה מסוימת החזיר את הסון המסורתי לתודעה המוזיקלית הלאומית בקובה.
האלבום גם זכה לתשומת לב מחוץ לקובה, בעיקר בקולומביה, מקסיקו וצרפת.
פולו מונטניה מעולם לא שיער ששיריו יזכו להצלחה כה גדולה. הוא נולד וחי כל חייו בסיירה דה רוסריו, בפרובינציה השלווה של פינר דל ריו שבצפון האי. בין עבודות מזדמנות ככורה פחם וכנהג משאית הוא ניהל רומן ארוך עם הגיטרה שלו אבל את מרבית שיריו הוא כתב למגירה ונהג להופיע רק בפני משפחה וחברים.
בשנת 1994, בעקבות התפתחות תעשיית התיירות,החל מופיע מונטניה באחד מאתרי הנופש הרבים שפזורים באי.
המפגש אם חוזה דה סילבה שינה את חייו אך לא את מהותו.
הוא היה ונשאר איכר,בדיוק כמו שהוא מעיד על עצמו בשיר הנושא מתוך אלבומו הראשון " Un Guajiro Natural". בניגוד לסלנג הלעיתים וולגרי שאיפיין את שירי ה"טימבה" של סוף שנות ה90 עסקו שיריו של מונטניה בעיקר בטבע ובאהבה.
האלבום השני – Guitarra mia המשיך עת הקו המלודי שקבע האלבום הראשון וזכה גם הוא לקבלת פנים חמה מצד הקהל והביקורות.

למרבה הצער לא הספיק פולו מונטניה למצות עד תום את ההצלחה הפנומנאלית לה זכה. תאונת דרכים אכזרית קטעה את חייו זמן קצר לאחר צאתו של האלבום
הגעתי לקובה חודש אחרי התאונה הקטלנית והשיר הראשון ששמעתי במונית משדה התעופה היה "El Rincon de mis Ansias" מתוך אלבומו השני של מונטניה.
במהלך החודשיים שלאחר מכן נפגשתי אם מונטניה עוד פעמים רבות.
בין המפגשים שזכורים לי ביותר היו אוטובוס לסנטיאגו (20 שעות) בו החליט הנהג לנגן את הקסטה על ריפליי לאורך כל הנסיעה , קיוסק הזוי על חוף הים של סיבוניי, שם נסחפתי לריקוד סלסה עם אלמונית חייכנית לצלילי Colombia ויום ראשון, הלום שיכר, מתעורר בשעה 0700 לצלילי Un Monton de Estrellas שבוקע מהמרפסת של שכנה בהוואנה סנטרו.
תאמינו לי, מעולם לא התעוררתי עם חיוך גדול יותר...

לילה דאונס ואולודום - פסטיבל מוזיקת עולם

ההופעה של לילה דאונס חתמה אמש את פסטיבל מוזיקת עולם בו נטלו חלק גם דיגו אל סיגאלה ואולודום. אין בידי נתונים מדוייקים אולם אם לשפוט לפי כמות הצופים, מבחינה מסחרית, הפסטיבל לא נחל כישלון צורב. בימים שכאלו יש בזה אפילו הצלחה מסויימת.

האמנים שהובאו ארצה בהחלט משווקים בעולם תחת הקטגוריה של מוזיקת עולם וכל אחד מהם זכה להכרה מצד הביקורות והקהל כאחד.

אולודום

כמו מרבית האנשים שהגיעו ביום חמישי לפארק רעננה, הגעתי להופעה של אולודום בפארק רעננה עם הרבה זכרונות טובים מהופעה מעולה של דניאלה מרקיורי שנערכה לפני 3 שנים. לצערי אולודום לא הצליחו לספק את הסחורה ולשחזר את האנרגיות של אז. בהופעות מסוג זה יש חשיבות עצומה לאינטראקציה בין הנגנים לקהל, ואולי היה זה הקהל המועט שלא סיפק לחברי הלהקה את הפידבק המטורף שלו הם רגילים מהופעות בברזיל.

שורה של להיטי קרנאבל וקהל שהגיע מוכן ומזומן להשתולל לא עזרו ללהקה להרים את המופע לגבהים המצופים. נקודת האור היחידה נרשמה היכן שהלהקה אירחה את מיומנה לקטע תיפוף וריקוד משותף, וקטע קפוארה ביחד עם עידן ונועה הררי שהוציא את הלהקה משגרת ההופעה ורשם לא מעט חיוכים בקרב הנגנים והקהל.

אמפיפארק רעננה אגב, שוב הוכיח שהוא המוקם הפתוח הטוב ביותר בארץ לצפייה בהופעות חיות.

לילה דאונס

את המוזיקה שלילה דונס יוצרת ביחד עם בעלה הסקספוניסט פול כהן ניתן לקטלג תחת הכותרת "ג'אז מקסיקאי" ומי שהיה אתמול במשכן לאומניות הבמה או שהקשיב לאחד מהתקליטים המצוינים שלה יוכל להבין למה אני חותר. לילה דאונס שכבר מגיל צעיר התמחתה בשירה מסורתית מקסיקאית (ראנצ'רה בולרו וטרובה), המשיכה בלימודי אופרה ובסופם נשאבה לעולם הג'אז והבלוז האמריקאי. בשנים האחרונות היא יצרה מספר תקליטים שבכולם שילבה את ההשפעות הללו תוך שהיא יוצרת בסופו של דבר סיגנון ייחודי שמאופין בשירה מקסיקאית מסורתית על רקע עיבודים ג'אזיסטים קלים שמשלבים כלים מסורתים כמו הארפה (נבל מקסיקאי) ואקורדיאון לצד גיטרות חשמליות וסקסופון.

אני לא אוהב לראות הופעות בישיבה אולם המשכן לאומנויות פיצה על כך עם סאונד משובח שעשה חסד עם הקול המופלא של לילה והוירטואוזיות של הנגנים המלווים.

באנגלית, ספרדית ועברית!!! דאונס הסבירה את משמעויות השירים שרובם נלקחו מהדיסק האחרון שלה (La Cantina) ועוסקים בחיים מנקודת מבט מקסיקאית. דאונס היא זמרת מוסיקת עולם קלאסית מכיוון שהיא מצליחה להעביר באמצעות קולה קשת גדולה של תחושות ורגשות לקהלים שאינם מבינים את השפה בה היא שרה. אתמול כשהיא רקדה על הבמה כל המבטים נישאו אליה למרות מצגת וידיו ארט מושקעת שריצדה מלמעלה.

הנה קליפ מתוך הופעה בפארק וסט בלונדון

אולודום

בפעם האחרונה שאולדומברה ושאר האורישאס הגיחו לביקור באמפי פארק רעננה, נאלצו המארגנים להפסיק את המופע 3 פעמים ולהתריע בקהל לבל יחצה את הגדרות המפרידות בין אזור הכיסאות לדשא שמאחור. התחינות לא עזרו והקהל פרץ פעם אחר פעם תוך שהוא מקיף את דניאלה מרקיורי ומתייזע לו יחדיו במה שלימים תיזכר בעיני כאחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי מעודי.
3 שנים אחרי, מארגני פסטיבל מוזיקת עולם, מנסים לשחזר את ההצלחה ולהביא לארץ את אחד ההרכבים האותנטיים ביותר שפועלים היום בסלוואדור דה בהייה, ברזיל.
שמו של ההרכב – "אולודום", נגזר משמו של בכיר האלים לפי המסורת של בני שבט היורובה – "אולודומברה". היורובה הוא אחד השבטים הדומיננטיים במערב אפריקה (בעיקר ניגריה) וממנו גם נלקחו מרבית העבדים שהובאו לברזיל ולקובה.
"אולודום" היא יותר הרבה יותר מעוד להקת מתופפים ברזילאית. ההרכב משמש בראש ובראשונה כמפלט לילדיה העניים של סלואדור דה בהיה – העיר הברזילאית הכי קרובה לאפריקה מבחינה גיאוגרפית וכתוצאה מכך מרכז לסחר בעבדים בעבר והעיר בעלת ריכוז השחורים הגבוה ביותר בהווה.
במבנה עתיק ששופץ על ידי הלהקה במרכז שכונת "" עורכים חברי ההרכב שיעורי מוזיקה וריקוד לילדי העיר שלגביהם זו היא במקרים רבים חלופה היחידה לחיי פשע סמים וזנות. מרבית השירים של הלהקה שהפכו להימנוני קרנאבל בכל בראזיל מדברים על שיווין זכויות לשחורים בעולם כולו ושואבים הרבה מדת הרסאפארי שמקורה בג'ימיקה. גם הסגנון המוסיקאלי של הלהקה מנהל דיאלוג עם מקצבי הרגאי מג'מייקה שמשתלבים היטב עם מקצבי הסמבה האפרו-ברזילאים.

אולודום יופיעו ביום חמישי באמפי פארק רעננה בשעה 20:00 ומי שרוצה להחליף לשעתיים את הלמות התותחים בהלמות התופים, טוב יעשה אם יגיע..

הנה קטע קצר ממה שצפוי שם :

מנוליטו סימונט - למרות הסאונד..

יום שישי 07.06.06

לרגע היה נדמה שמועדון התאטרון הפך ל "Casa de la musica" במיראמר,הוואנה. לא מלא מידי, לא ריק - קהל חם שהרעיף על הטרבוקו אהבה שהפתיעה גם את המנוסים שבאנשי הטראבוקו. אז נכון שהסאונד, בעיקר בתחילת המופע היה מחפיר ואילולא הכרתי את השיר הראשון (Tu me dejiste mentira) לא היה סיכוי שהייתי מבין מילה ממה שאמאריי (הקטן),"מיאמי" (הכושי) ו"אל אינדיו" (השמנמן) שרו. למרות זאת היה משהוא קסום בהופעה של הטראבוקו שהכוכב האמיתי שלה היה הקהל הישראלי שהוכיח שחום הולך עם חום, לחות עם לחות ו"קובה קובה" רץ מצוין עם "תל אביב תל אביב".

ראיתי את הטראבוקו בפאריס בחורף שעבר. סאונד מצוין וקהל אנמי שחייב את הח'ברה לבזבז את התחמושת הכבדה שלהם כבר בהתחלה (locos por mi habana) בשביל לנסות ולהזיז משהוא. אתמול הם בצעו את הלהיט הגדול ביותר שלהם רק בהדרן, הראשון אגב מתוך שלושה.

בצהרי יום שישי הדברים נראו פחות מבטיחים. נכחתי בבאלנס של הלהקה עם מנת לראיין חלק מחברי הטראבוקו (בקרוב יפורסם). ראשון היה מיאמי - צעיר הזמרים ובן דודו של דויד קלזאדו שלא ממש ידע איפה הוא נמצא, אחריו אמאריי שהפגין חוסר חשק מופגן ומניירות של כוכב עד הרגע בו "הפצרתי בו לספר לי על האלבום החדש שהוא מקליט ללא הטראבוקו. רק "אל אינדיו" שלא פעם הפלגתי בשבחיו בפוסטים קודמים, נראה רענן ושש להכיר את הקהל הישראלי.

אחרי 7 אלבומים הטראבוקו היגיעו מצויידים עם ארסנאל של להיטים. למגינת ליבי התקליט האחרון והמצוין (Hablando en serio) זכה ליצוג מינימאלי עם שיר הנושא Hablando en serio שבוצע היטב ע"י מיאמי ו Comunicate של אמאריי.

אל אינדיו (58!!!!) הוכיח שהוא עדין יכול ללמד את הצעירים משהוא בכל מה שקשור לשירה אמיתית - como fue של בני מורה היווה תצוגת תכליתו ו"Marcando la distancia" תענוג אמיתי. אמאריי מצידו חייב ללמוד להשתמש במיקרופון, נכון שהוא יודע לשיר רית'ם אנד בלוז מצוין אבל הביצוע שלו ל"Linda melodia" (מבוצע במקור ע"י קרלוס קלונגה) היה גרוע והוא חייב להפטר מהיבבות והנהימות שהוא נוהג לזרוק מידי פעם לאויר העולם.

משום מה הטראבוקו היגיעו ללא נגן הצ'לו שלהם וחבל למרות שהסאונד הכללי כאמור היה נוראי (מישהוא ידע שהיה כינור?) ואני לא בטוח שהייתי מצליח לשמוע אותו גם אם הוא היה מגיע.

En cuba dicen: todo que te den - cogelo

ואצלינו נתנו אבל לא רבים מיהרו לקפוץ על המציאה. מילה טובה מגיעה למארגנים שהרימו כפפה כבדה מאוד וספק אם הצליחו להחזיר את ההשקעה. בעיני אין אשמים, יש מצב נתון שגם אם לא תמיד משביע רצון הוא הולך ומשתפר עם השנים. ואולי בכל זאת הצעה לשיפור: ברחבי העולם להקות הטימבה הקובנית משווקות לקהל כלהקות לאטין -ג'אז, מרבית ההופעות נערכות במועדוני ג'אז מוערכים שמסוגלים לתמוך בסאונד מורכב כמו זה שמייצרת להקה של 14 נגנים. הקהל מורכב מרקדנים שנהנים מהשטיקים של "מיאמי" ומאנשים שנהנים לשבת להאזין לגאונות המוסיקאלית ולעיבודים של מנוליטו. הופעות לטיניות ששוקו כלאטינ-ג'אז (אדי פאלמירי ורי בארטו) הצליחו מבחינה מסחרית מעל למצופה והחזירו את ההשקעה.

מזה עשר שנים שמנוליטו סימונט יוצא פעמים בשנה לסיבוב הופעות ארוך ומתיש שכולל את ארופה,דרום אמריקה והמזרח הרחוק. הוא כבר ראה שוודים שמזיזים את התחת צרפתים שורקים ויפנים מדקלמים את המילים של llego la musica cubana , ולמרות זאת אתמול הוא התרגש ונהנה מכל רגע - איך אני יודע? ראו לו את זה על הפנים!!

הבשורה מגיעה מ..שוודיה

Vengo del frio y traigo el calor

בשנה האחרונה אני עוקב בהשתאות אחר התפתחות מוזיקת הסלסה בארצות אשר אינן מהוות חלק מה"אמריקות". למרות שניתן למנות את ההרכבים שמגיעים לשלב הפקת התקליט על יד אחת (salsa celtica, orquesta de la luz וכדומה), התוצאה הסופית היא לרוב מרשימה ובעלת איכויות מוזיקאליות שעולות על הפקות רבות שמקורן בהמיספרה המערבית.
קאיה ריאל (Calle Real), להקה שפועלת בשוודיה והוציאה בתחילת השנה אלבום ראשון – Con Fuerza, משתייכת לחבורת ה"זרים" ובהחלט מצליחה להביא למאזינים משהוא שונה וייחודי.
מבט חטוף בביוגרפיה של עשרת חברי ההרכב, מגלה שכל חבריו גדלו בשוודיה ורק מיעוט בקרבם הם בנים להורים ממוצא לטיני. על הרקע הזה, העובדה שהם מנגנים מוזיקת טימבה טהורה, סגנון שעד כה הייתה נחלתם הבלעדית של הרכבים קובנים, מעוררת השתאות והערכה.
האזנה לתקליט מגלה 12 רצועות מקוריות הבנויות כהלכה ונשענות על שירה מצוינת של תומאס סבסטיאן אבי (Thomas sebatian eby) , עיבודים נהדרים ולא פחות חשוב, הפקה וסאונד מהוקצעים שנשענים על עשרות שנות ניסיון וקידמה טכנולוגית שהצטברו בשוודיה, לכל הדעות מעצמת פופ בקנה מידה בינלאומי.
מי שמחפש להיטים יימצא אותם בתצורת "Somos calle real" ו"Suena conmigo"- המילים עוברות אדפטציה לחיים האורבנים בארופה ומשפטים כמו – " Es lo que sudamos por la noche,lo que soñamos en el metro " מחליפים את הסלנג הקובני ושירי האהבה להוואנה,כסף ובחורות.
מעבר לשימוש בכלים מסורתיים (טרס, קונגאס וכלי נשיפה) חברי הלהקה מרבים להשתמש בגיטרה חשמלית וכלי מיתר שמקנים לשירים בסיס של פופ- פאנק רענן ואוורירי (Rompiendo Murallas, La Rosa).
בינתיים, הלהקה זוכה לביקורות אוהדות למדי באירופה ואף זכתה לדף משלה באתר טימבה.קום שנחשב ל"מכה" של אוהדי הטימבה מחוץ לקובה.
אלבום מומלץ ביותר!

VOLVER

לחזור", בדיוק כמו בסרטו המופתי של אלמודובר המופיע בימים אלו מעל האקרנים. סרט ששמו לקוח מתוך סצינה בו מבצעת הגיבורה הראשית (פנאלופה קרוז האלוהית) את שירו של קרלוס גרדל הארגנטינאי - "ולוור". למען האמת, פאנלופה רק מזיזה את הפה לקולה של אסטרייה מורנטה, זמרת פלמנקו שצורבת ומחספסת את הטנגו האירופאי של גרדל

אני חוזר או עוזב תלוי איך מסתכלים על זה, אולי עדיף חוזר כי אז המשמעות היא הרבה יותר חיובית. בפרקטיקה אני כבר לא בפאריס, צרפת אלא (לעת עתה) רעננה, ישראל.לאחר התלבטויות החלטתי להשאיר את שם הבלוג כמו שהוא ולו רק בשל הנוסטלגיה וה"סאודאדס" שהוא מעלה בי. נושאי הכתיבה לעומת זאת בודאי ישתנו במקצת ויתמקדו יותר בחלק הסון של הפאריסון. התוכנית ברדיו לעת עתה מושעית עד שאני אתמקם שוב מבחינה טכנית

מאוד קשה לעזוב ,הרבה יותר קל לחזור

המלצות - פאריס בקיץ

מעטים הם הפריסאים שנשארים בפאריס בקיץ, מה שמשאיר ליודעי דבר שפע של מקומות בילוי ואטרקציות רחוקות מאלפי התיירים שנצמדים לספרי ההדרכה השבלונים. במהלך חודש יולי אוגוסט עיריית פאריס מסבסדת עשרות ארועי תרבות אשר רובם פתוחים לקהל הרחב. הנה כמה המלצות במידה ואתם מתכננים ביקור :

ריקודים על גדות הסין – אחת היוזמות הפשוטות והמצליחות ביותר של עיריית פאריס. מידי קיץ העירייה מאפשרת לכל חפץ להעמיד רמקולים ולנגן מוזיקה באחד מ "האמפי תיאטרון" שפזורים לאורך Quai St Bernard. התוצאה, עשרות אנשים שגודשים את רציפי הסין ורוקדים לצלילי מוזיקה מגוונת, "חינם אין כאסף". הזירות "הרציניות" ביותר מיועדות לאנשי הסלסה והטנגו, אלו מושכות קהל ומתקיימות כמעט מידי יום. לעיתים גם ניתן למצוא זירות בהם מתגודדים מתופפים, רקדני סמבה, פורו ומוזיקה אירית.
מומלץ להגיע ביום שישי או שבת בשעות הערב עם שמיכה,בקבוק יין וכמה גבינות טובות. הריקודים מתחילים בסביבות השעה 20:00.
כיוון שהמארגנים עושים זאת על בסיס חצי התנדבותי (תוך כדי קידום מכירות לבתה"ס לריקוד), אין ערבות של ממש לגבי קיומו של הערב. מי שמבין צרפתית, יכול להתעדכן בפורום הזה לגבי התקיימות ערבי הסלסה.
איך להגיע : מול ה Institute du Monde Arab
Quai St Bernard, Square Tino Rossi, Paris 5eM° Jussieu ou Sully-Morland ou Gare D'austerlitz

פסטיבל הג'אז של פאריס – פסטיבל הג'אז של פאריס נערך מידי שנה בפארק פלוראל (Parc Floral) – אחד הפארקים היפים ביותר בפאריס שמכיל גם תצוגה של פרחים וצמחים מכל רחבי העולם. העלות המגוחכת של הפסטיבל (4 יורו ), מאפשרת לבאים ליהנות ממוזיקה איכותית, במקום קסום שמאפשר בחירה בין ישיבה על מושבי פלסטיק או רביצה על כרי דשא אינסופיים. גם לכאן ממומלץ להביא שמיכה וציוד לפיקניק שיהפוך את השהייה בפארק לנעימה אף יותר.
ההופעות מתקיימות בימי שבת וראשון ב15:30. בכל יום מופיעים שני אמנים שונים.
מומלץ בחום ולאו דווקא לחובבי ג'אז.
מכשלה אחת בכל הסיפור והיא רשימת האומנים שמופיעים. משום מה האתר הרשמי של פארק פלורל עדין לא מפרסם את הרשימה אולם ניתן להתעדכן מעל גבי לוחות המודעות בעיר ובעיקר במטרו. אם לא, פשוט להגיע "על עיוור".
איך להגיע: לוקחים את קו 1 לכיוון Château de Vincennes ויורדים בתחנה האחרונה. צועדים בעקבות ההמון לפארק פלוראל (או ששואלים)

מוזיקת עולם בלה וילט – Scènes d'été הוא פסטיבל מוסיקאלי שמתקיים בכל יום ראשון החל מ 17:30 בקומפלקס המופלא של ה"לה וילט". ההופעות, פתוחות לקהל הרחב, מציגות שורה של אמני מוזיקת עולם מאפריקה, דרום אמריקה ואסיה. בין השמות ניתן למצוא את טונאמי דיאבטה ממאלי, מרסלו די 2 מבראזיל, ג'ימי בוש מפורטו ריקו ויסמין לוי המדהימה שתופיע ב23 ביולי.
איך להגיע: קו 5 , תחנה: Porte de Pantin , ניגשים לנקודת מכירת הכרטיסים למוזיאון ושואלים איך להגיע להופעות.

קולנוע באוויר הפתוח – גם כן בלה וילט במשך כל יולי אוגוסט מוקרנים על מסך ענק (אבל באמת ענק) סרטים מכל העולם בגרסאות המקוריות עם כתוביות בצרפתית. דוגמאות לסרטים כוללות את האחים גרים,ברידי,הציפורים,דג ושמו ונדה ועוד רבים וטובים. מומלץ להגיע עם שמיכה וציוד פקניק.הכניסה פתוחה לקהל הרחב.
איך להגיע : קו 5 , תחנה: Porte de Pantin , מחפשים מסך ענקקקקקקקקקק.

המלצה - הקפה הכי טוב בפאריס

"תענוגות בתי הקפה בפאריס" הוא נושא נדוש לעייפה. אני לא היחידי שהרכב המילים "בית קפה פאריסאי" גורם לו לשקוע בהזיות רומנטיות,סופרים ופייטנים גדולים ממני, הרבו לפאר ולרומם את הישיבה במאות בתי הקפה הפזורים בעיר.אין כמו בית קפה בפאריס, אבל, ובואו נודה בזה אחת ולתמיד – הקפה הצרפתי הוא אחד הגרועים בעולם!!! הראיה לכך היא ההתפשטות המרשימה של רשת סטארבאקס האמריקאית, שפותחת בבירה סניפים בקצב מסחרר.
לקח לי לא מעט זמן למצוא בית קפה שמגיש קפה הגון. אני מתכוון לכוס אספרסו חדה ומדויקת שמפלחת את חלל הקיבה ומזריקה בך את כמות האנרגיה המדויקת הדרושה לך על מנת לצלוח את היום.
אז הנה המלצה לקפה מצוין ליד מרכז פומפידו :

Café Ronie

איך להגיע

אם אתם מגיעים מכיוון ממטרו Rambuteau (היציאה שקרובה למרכז פומפידו), עליכם ללכת לכיוון הרחבה הגדולה של מרכז פומפידו כשהמרכז נמצא מימין ואז לפנות בפניה הראשונה ימינה למעין פסאג'. את הקפה של רוני תמצאו אחרי 20 מטר מצד שמאל.

אגב, רוני, בעל הבית הוא מאוד נחמד וישמח לעזור לכם לבחור קפה מתוך המבחר המרשים שהוא מחזיק בחנות

תענוגות הפורו

מריה נבארו לימדה אותי את תענוגות הפורו. פגשתי אותה באחד הערבים החמימים בקיץ 2004. נהגנו לבלות אז על על גדות הסין היכן שניגנו מוזיקה בראזילאית להמונים. משיחה למדתי שהיא מצלמת, אבל עד שהיא הראתה לי תמונות שלה לא הערכתי עד כמה היא מוכשרת.

אז הנה קישור לאתר בו אתם יכולים לראות חלק מהעבודות השונות שהיא צילמה במסעותיה במרוקו, פאריס וברזיל כמובן.

צ'ארנגה הבאנרה - די.וי.די חדש

די.וי.די חדש ללהקת צ'ארנגה הבאנרה של דויד קלזאדו. הסרט עוקב אחרי הלהקה בין השנים 2003 -2005, מייד אחרי צאת התקליט – "Soy cubano soy popular ", ששיר הנושא מתוכו הפך בין לילה להמנון הבלתי רשמי של קובה.
השירים של הלהקה מצטיינים בישירות בלתי מתפשרת ומשמשים אותי תמיד כמקור מהימן לסלנג העכשווי ולנושאים שמעסיקים את מרבית הנוער בקובה (אל דאגה כיוון שפוליטיקה היא מחוץ לתחום אז תחומי העניין מצטמצמים לסקס,סקס ו..סקס ).
לא ראיתי את הסרט, אבל הנה קישור לטריילר שמכניס לאווירה, ואם לשפוט לפיו, אזי מדובר בצילום וסאונד איכותיים ביותר שבהחלט מצדיקים רכישה.

ביקורת אלבומים

הנה סקירה של ארבעה אלבומי סלסה שיצאו לאחרונה ומככבים אצלי באוזן...

Mamborama – Directamete al Mambo

אלבום שלישי במספר להרכב של ביל ולפר , נגן פסנתר מקליפורניה שהרומן שלו עם המוסיקה הקובנית הוליד את האלבום המופתי - "Entre La Habana y el Yuma".

הצלחת האלבום הקודם של ממבורמה אפשרה לוולפר ללהק את מיטב האמנים הקובנים לדיסק הנוכחי. בין באי הבית השונים ניתן למנות את פופי, ג'יראלדו פילוטו,מנוליטו סימונט, רוברטון ו Cubanito 20.02. מי שהגדיל לעשות בעיני הוא אל טוסקו מ NG La Banda שמרחף כמו ציפור על חליל הצד ברצועה "Pajarita" וגם מביא עימו את זמר הבית שלו - טוני קאלה.

עוד אורח שראוי לציון הוא קרלוס קלונגה, אחד הזמרים הטובים ביותר באי ובמידה מסוימת גם אחד המפוספסים שבהם. קלונגה נותן תצוגת תכלית ב"La Bailarina " שהיא ללא צל של ספק הרצועה הכי טובה בדיסק.

הקשר של וולפר עם סיקסטו יורנטה "אל אינדיו", זמר הבית של מנוליטו סימונט התהדק לו, ובאלבום הנוכחי כתב זה האחרון מילים לארבעה שירים והשתתף בהקלטת הפזמונים החוזרים (Los Coros).

מבחינה מוזיקאלית וולפר מעז יותר ומושך את המקצבים הקובנים לכיוון הפאנק והאר אנד בי האמריקאי מה שנותן לאלבום ניחוח מיוחד ולממבורמה תו היכר.

וכשיש לך תו היכר משלך סימן שאתה בכיוון הנכון...מומלץ בחום!!!

Manolito simonet y Su Trabuco – Hablando en Serio

הצלחת האלבום "Locos por mi Habana" הפכה את הטראבוקו לאחת הלהקות המבוקשות בהוואנה, Hablando en serio כבר ממש ממקם אותה בצמרת ליד הלוס ואן ואן וסזאר "פופי" פדרוסו.

העיבודים המצוינים לכלי הנשיפה והמיתר תורמים ליצירת סגנון מלודי ונעים להאזנה גם מחוץ לרחבת הריקודים. זה לא תקליט סון אבל מנוליטו סימונט היא אולי הלהקה שהכי מתקרבת לכך במרחב הבלתי מוגדר של הטימבה הקובנית.

סיקסטו "אל אינדיו" יורנטה, מבריק כהרגלו, בעיקר ב "Amigo", ריקארדו אמארי קצת מעצבן וחייב להפטר מהנהימות שלעיתים קרובות מידי מלוות את השירים שלו. הזמר החדש לזארו "מיאמי" דיאז לא מרשים אבל בכל זאת מבצע את אחת הרצועות היפות בדיסק "La raspadura".בנוסף מכיל הדיסק הופעת אורח של קרלוס קלונגה שמצטרף לאמארי ו"אל אינדיו" ב "El Cantante" ומזכיר לכולם כמה חבל שהוא לא נמנה יותר על חברי ההרכב הקבוע.

Hablando en serio שייך לקבוצה האלבומים שמתגלים להם אט אט ועם כל האזנה חושפים עוד משפט מוסיקאלי, עוד תפקיד שלא שמעת קודם ועוד אלתור. תקליט מצוין שמציב רף גבוה מאוד לתקליט הבא של מנוליטו סימונט.

Sur Caribe – Mis credenciales

מאז הקמתה (1987) זכתה סור קאריבה לפופולאריות אדירה בעיקר בסנטיאגו דה קובה, העיר ממנה מגיעים כל חברי ההרכב. עד עתה כל הניסיונות של ריקרדו לאיוה (Ricardo Leyva) המנהל האומנותי של הלהקה, לזכות בהכרה לאומית רחבה יותר נכשלו. עם Mis Credenciales עושים חברי הלהקה צעד גדול לקראת ההצלחה המיוחלת בעיקר בגלל הרצועה שמסיימת את התקליט "Añoranza por la conga" (ערגה לקונגה), שזכתה לתואר שיר השנה ביריד קובהדיסקו האחרון וסחפה אחריה את האי בסערה. אלבום אנרגטי עם לא מעט להיטים שתופסים את האוזן כבר בשמיעה ראשונה, למרות זאת ההימור שלי הוא שהאלבום לא ישרוד אצלכם בנגן מעבר להצלחה רגעית על רחבת הריקודים.

Gilberto Santa Rosa – Directo al Corazon

עוד תקליט מהודק ומופק בקפידה של האיש המזוהה אולי ביותר עם סגנון הסלסה הרומנטיקה שאני כל כך אוהב לא לאהוב. יחד עם זאת, כשג'ילבטו נצמד למקצבים הפורטוריקאנים המקוריים ומשיל מעליו את העיבודים הפומפוזים של מפיקי הפופ הלטיני, הוא מתגלה כזמר מצוין ומבצע שמצליח לשכנע את המאזינים שהשירים שהוא שר הם השתקפויות של אירועים אמיתיים שעבר בחייו האישים.

האלבום מכיל 10 שירים – 6 מהסוג הראשון ו 4 רצועות מקסימות מהסוג השני. כיוון שכך אין לי ברירה אלא לסכם ולומר שהאלבום לא שווה את הכסף שתוציאו עליו...או במילים אחרות למצוא חבר ולצ..!!!

קובה - סרט תיעודי

הנה קישור לסרט שמתיימר להוות סוג של מסמך תיעודי על החיים בקובה. למען האמת מדובר באחד הסרטים המעצבנים ביותר שראיתי,רווי אי דיוקים וקטעי קריינות מתנשאים. אבל לכל המכורים שרוצים לקבל מנה מנפלאות האי הקסום אז אולי זה ירגיע אותכם עד הקריז הבא.

קובונים

* המהדורה העשירית של פסטיבל קובה-דיסקו הסתיים היום. חברת התקליטים שגרפה הכי הרבה פרסים היא "Big music", שהפיקה בין השאר את האלבום הגרוע להחריד של פאוליטו פ.ח. "Credenciales"של "Sur Caribe" זכה בפרס הראשון בקטגוריות עיצוב העטיפה והוידיוקליפ וגם מכיל את השיר שנבחר בקטגוריית שיר השנה – "Añoranza por la conga" .

"Mi Linda habanera" של אדלברטו אלוארז זכה באופן מפתיע בתואר אלבום השנה בקטגוריית מוסיקת הריקודים, לאחר שגבר על אלבומים טובים הרבה יותר לטעמי כמו אלו של איזאק דלגאדו, פופי ואולי אפילו הצ'ארנגה של דויד קלזאדו.

* מנגד המהדורה ה11 של פסטיבל "פיאסטה" באיטליה(רומא) עומד להפתח (יוני עד אוגוסט) וזו הזדמנות מצויינת למכורי הסלסה הישראלים לראות את מייטב האמנים העולמים במחירים מצחיקים - בין 10 ל 15 יורו על מנת לראות את וילי קולון, אוסקר זה לאון, לוס ואן ואן, איזאק דלגאדו,פופי ועוד...לא מאמינים הנה הקישור לתוכניה ולאתר של הפסטיבל (גרסה איטלקית).

סאליף קייטה (Salif Keita)

אחד הדברים המתסכלים ביותר בהאזנה למוזיקת עולם היא העובדה שאין באפשרותו של בן אנוש לשלוט בכל שפות היקום.למרות זאת, עם הזמן למדתי שישנה קבוצת זמרים יחידי סגולה שיכולים בעזרת קולם בלבד להעביר קשת רחבה של תחושות למאזינים גם אם הללו אינם דוברים את השפה בה מושר השיר. על הקבוצה הזו נמנים בין השאר: נוסראת פאתח עלי חאן (Nusrat Fateh Ali Khan) מפקיסטן, אסמעיל לו (Ismail Lo) מסנגל, אמיל זריהן מאשדוד וסאליף קייטה ממאלי.

השבוע נכחתי בהופעה של סאליף קייטה באולם האולימפיה בפאריס. ההופעה חתמה סיבוב הופעות ארוך בדרום אמריקה ובאירופה לרגל תקליטו האחרון של קיטה – מבמבה (M'bemba) .

הקול של קייטה הוא לא המרכיב היחיד שמבדיל אותו משאר הזמרים האפריקאים. קיטה נולד לבקן למשפחה שהיא נצר לזרעו של סאנדג'אטה קייטה (Sandjata Keita) ,מי שהיה אחד המלכים העטורים ביותר בתולדות היבשת השחורה. לאחר שנולד קיטה רצה אביו לשלוח אותו ביחד עם אימו, כיוון שהאמין שהרך הנולד מביא עימו מזל רע. רופא אליל מקומי שכנע אותו להשאיר את הילד אולם עברו שנים רבות בטרם החל האב לתקשר עם בנו. סאליף שנאלץ להתמודד עם הלעג והזרות כילד לבקן במאלי השחורה, מצא מזור בשירתם של הגריוט – משפחות אומנים אשר במשך דורות משמרות את המסורות העתיקות של השירה והריקודים באפריקה. ההחלטה של קיטה להתמקד בשירה גררה ביקורת קשה מצד המשפחה אשר ראתה את העיסוק בשירה כלא ראוי למי שדם מלכים זורם בעורקיו.

קייטה שכבר למד דבר או שנים על מאבק, לא שעה להפצרות המשפחה וייצא לתור אחר מזלו בבירה של מאלי – באמאקו. באר הוביל לבאר, מכר למכר וקייטה מצא את עצמו כזמר המוביל בלהקת "Rail Bend", הלהקה הפכה בהנהגתו לדבר החם ביותר במאלי של תחילת שנות השבעים.

בשנת 73 הוא עזב את הRail Bend וביחד עם שותפו ליצירה קאנטה מאנפילה, הצטרף להרכב הסנגאלי "השגרירים" ( Les Ambassadeurs). משם הדרך הייתה קצרה לקריירת סולו עולמית. בשנות השמונים הוא התיישב בפאריס והקליט שורה של אלבומי פיוז'ן שערבבו אלמנטים אפריקאים מסורתיים בייחד עם רוק, פופ וג'אז.

האלבום "מופו" שיצא בשנת 2002 סימן קו חדש ביצירה של קייטה, אשר התנתק מחשמל וההמולה של העיר הגדולה וחוזר לאינטימיות של כפר הולדתו במאלי. התקליט זכה להצלחה כבירה ושכנע את קייטה לחזור למאלי. הוא התיישב בבאמאקו והקים אולפן שם הקליט את התקליט האחרון – "מבמבה" שייצא בתחילת 2006. "מבמבה" הוא המשך ישיר של "מופו" מבחינת מוסיקאלית ובין שאר האורחים שלוקחים חלק ניתן למצוא את טונאמי דיאבטה שמפליא לנגן על הקורה – מעין כלי פריטה אפריקאי מסורתי.

ההופעה עצמה הייתה הרבה יותר רוקיסטית מהתקליט עצמו והתבססה ברובה על הרפרטואר של "מבמבה" ביחד עם להיטים נבחרים משלושים שנות יצירה של קייטה. ההרכב שליווה את קיטה כלל שתי גיטרות חשמליות, ערכת תופים, שני נגני כלי הקשה, בס, קורה ושלוש זמרות ליווי . היה חם ודביק באולימפיה כמעט כמו במטרו (קו 4 לכיוון פורט דה'אורלרון ), אבל משום מה זה לא פגם בהנאה ואולי אף תרם לאותנטיות של ההופעה



.

בת זוגתי לא הכירה אף שיר של קייטה, מה שלא הפריעה לה להיות מרותקת במשך שעה וחצי, לאיש ולקול האדיר שרעם והדהד ברחבי האולימפיה.

אחד הרגעים המרגשים הופעה היה להאזין לקהל ששר עם קייטה שליווה את עצמו עם גיטרה בלבד את "Ana Na Ming" שיר מתוך מופו שמספר על דרך הייסורים שעוברת אישה אשר מתגרשת מבעלה


.

זמרות הליווי חזרו לבמה בשביל לבצע את "Tu vas me manquer" העדין ועוד שורה של להיטים מקפיצים עד לסיום הידוע מראש עם "Madan", שיר עם מסורתי שמלווה את איסוף הקציר והפך ללהיט מועדונים באירופה בעקבות רמיקס של מרטין סלובק.

בורגונדי (Bourgogne)

הצבעים ששולטים ללא עוררין בחבל בורגונדי הם הצהוב והאדום.הצהוב, כמו מתריס בעיני המתבונן, נשקף משדות החרדל האינסופיים והאדום הוא היין שמככב בתפריטים של המסעדות המקומיות ומהווה מקור גאווה לתושבים המקומיים.

צרפת שמעבר לפאריס והאוטוסטראדה היא מעט עלומה, עיירות עיירות ללא נפש חיה. אנחנו נוסעים במכונית ומנסים להמציא הסברים: "יום שבת היום", "יום ראשון היום", "מרבית הבתים הם בתי קייט", "התושבים בחופשה בפאריס" וכו' ..בשלב מסוים חדלנו וקיבלנו את ה"אין" כעובדה.

תרומתם של הנזירים לאנושות..

לא היינו צריכים להתאמץ הרבה בשביל למצוא את השוק המקומי של "מונטבארד" (Montbard). מצוידים בנתחי גבינת צ'בר (Chevre) ואפויס (Epoisses) לחם מלא, אגסים ובקבוק "Chablis" 2002 עצרנו לפיקניק בצד הדרך. שינוי התפיסה שעברתי לגבי מושג ה"פיקניק" היה תהליך בן שנה, שבסופו עשיתי אדפטציה לתרבות המקומית והפסקתי לשאול את עצמי "מתי יגיע תורם של הקבב והפיתה". פיקניק בצרפת הוא על טהרת הגבינות והיין.

האפויס ,אחת הגבינות הידועות ביותר בבורגונדי, מופקת מחלב פרות ועוברת שטיפה במי מלח כחלק מתהליך שימור מיוחד שאורכו כ 4 שבועות. הטכניקה להפקת הגבינות בבורגונדי כמו גם היין מיוחסת לנזירים המקומיים. תוך כדי בציעת נתח ולגימת משקה אני מהרהר ומסכם עם עצמי שבכך הם אולי תרמו את חלקם לאנושות ופיצו אותנו על מאות שנים של בזבוז זמן משווע, חוסר יעילות, וניסיונות נואלים להקפיא את התקדמות הציויליזציה האנושית.

לא הזמנו חדר ללילה מראש, במקום זה נקטנו בטקטיקה שנחלה הצלחה גם בטיולים קודמים. נכנסנו ללשכת התיירות המקומית (Office de tourism) במונטבארד (Montbard) וביקשנו את המלצתם . לשכות התיירות המקומיות בצרפת הם מקור להשתאות – מאורגנים להפליא, יציעו לכם העובדים המקומיים שלל מפות והסברים על האטרקציות המקומיות. חלק מהם אף יתקשרו בשבילכם אל בעלי הצימר או המלון ויעשו הכול על מנת להנעים את השהיה.קיבלנו המלצה להעביר את הלילה בVilleferry , ישוב קטן מרחק חצי שעה נסיעה מדיג'ון בירת המחוז.

ההמלצה התבררה כאמינה ביותר והמקום – החדרים שייכים לאגודת "Bourgogne en Douce" ששמה לעצמה למטרה לקדם את התיירות הכפרית במחוז. חברי האגודה מתחזקים קרוב ל20 חדרים, כולם שוכנים במבני אבן עתיקים ששופצו. לרשות האורחים חדר לאונג' ומרפסת גדולה שמאפשרת להעביר את הזמן עם ספר טוב. למי שמגרד באצבעות בקרוב אמורים להתקין גם חיבור אלחוטי שיאפשר גלישה באינטרנט. הבית מרוהט בפשטות ובטוב טעם מה שמאפשר התמכרות טוטאלית למקום ולטבע שסובב אותו.

אז מה זה אומר יין "Grand Cru" ?

לאחר שמילאנו את המצברים המשכנו לדיג'ון והעברנו את הבוקר בשיטוט חסר תוחלת ברחובות העיר.

בשעות הצהרים שמנו פעמינו לאחוזת קלוז דה ווז' (Clos de Vougeot) – שנחשבת למכה של חובבי היין האדום.

החורף הקר,הקיץ החם והאדמה הסלעית הופכים את בורגונדי למקום אידיאלי להפקת יין. מאז ניטעו הגפנים הראשונות צבר המחוז מוניטין עולמי בתחום היינות האדומים והלבנים כאחד.

היינות האדומים מופקים אך ורק מענבי פינו נואר ואילו הלבנים מענבי שרדונה.

ב1905 הפכה צרפת למדינה הראשונה שעגנה את דירוג היין בחוק רשמי. מאז השתכללה השיטה ומספר אזורים כמו בורגונדי ובורדו אף הנהיגו תת חלוקה משלהם על מנת להבדיל ולדרג את איכות היין.

בורגונדי מחולקת ל 5 אזורים מרכזים כאשר בכל אזור ישנה חלוקה ברורה לתת אזורים בד"כ על שמות הכפרים.

בכל תת אזור ישנה חלוקה גאוגרפית מעוגנת בחוק ובה לפי איכות הגפנים, כל חלקה מקבלת את אחד מהדירוגים הבאים:

1. "Grand Cru" - רק 1.5% מכלל הגפנים שנטועים באזור בורגון או לחילופין 33 חלקות מובחרות . להכלל תחת התוית הזאת . מחיר יינות שכאלו יכול להאמיר לאלפי יורו. להכלל תחת התוית הזאת .

תווית של יין שכזה תראה כך, ותכיל את שם החלקה (Corton, Chambertin) ןמתחתיה את הציון "Grand Cru"

2. "Premier Cru" - 10% מכלל הגפנים הנטועות בבורגון.

התווית תראה כך, ותכיל את שם החלקה ובהמשך את התג "Premier Cru":

3. "Communales" - 34% מכלל הגפנים הנטועות בבורגון.

4. "Regionales" - 54.5% מכלל הגפנים הנטועות בבורגון.

חלוקת קרקעות -"Cote de Nuit - Vougeot" היקב שמפיק היין גם משחק תפקיד מרכזי בקביעת איכות היין כיוון שלמרות שהוא מוגבל ביכולת שלו לשחק עם הרכב הענבים, לכל יקב שיטות ייצור והפקה משלו אשר בסופו של דבר תורמות להיווצרות טעם משתנה. בניגוד לבורדו שם כל יקב מזוהה עם חלקה אחת או יותר, מצב בו מספר מפיקים חולקים את היבול של אותה חלקה הוא נפוץ ביותר. לכן על המדף נוכל למצוא יינות תחת התווית "Chambolle Musigny 1er Cru " שהשוני היחידי יהיה שם היקב שמפיק את היין

קלוז דה ווז' הוא מנזר עתיק שממוקם בינות לכרמים מרחק 20 דקות נסיעה מדיג'ון. ראשוני הכרמים ניטעו במאה ה11 ע"י הנזירים שמכרו את היין על מנת לפרנס את עצמם. הכרמים שהפכו במהלך השנים לשם נרדף לאיכות, מחולקים כיום בין 80 בעלים שונים. המנזר עצמו מארח מבקרים (מומלץ) ומציע סיור מודרך (בצרפתית) הסוקר את התפתחות תעשיית היין באזור. בנוסף המנזר משמש כמקום משכנם הרשמי של אגודת טועמי היין של בורגונדי, גוף שהוקם בשנת 1945 ותפקדו העיקרי הוא לקדם את יינות האזור בצרפת ובעולם כולו.

המשך יבוא

הופעות מוזיקת עולם בפאריס

הנה חלק מההאומנים המצויינים שיופיעו בקרוב בפאריס

Cachaito Lopez & Mnuel "gujiro" mirabel / Bataclan - 16 May

לאחר ההדלדלות שנרשמה לאחרונה ברשימת הכוכבים החיים של פרוייקט "הבואנה ויסטה.."מחליטים שני הנגנים המוכשרים שעד עתה עסקו במשימות ליווי , שהגיעה ההעת להגיח מהצללים לקידמת הבמה. מנואל "גואחירו" מיראבל (חצוצרה) וישראל "קאצ'איטו" לופז (קונטרהבס) משתפים פעולה במופע שצפוי להציג מהמיטב של שני אלבומי הסולו המצויינים שהוציאו השניים. ראיתי את ההרכב שמלווה את השנים בשנה שעברה בהופעה של אברהים פרר ז"ל, ואני יכול לאשש שמדובר באחד ההרכבים המדוייקים והמוכשרים ביותר שמופיע מחוץ לקובה .זו הזדמנות פז לערוך היכרות עם שלל מוזיקאים מוכשרים כמו רוברטו פונסקה (פסנתר) צ'ה גאלבן (גיטרה חשמלית) וכמובן את קרלוס קלונגה (שירה) שעושה הסבה מוצלחת ביותר מטימבה לסון

Salif Keita/ Olympia - 23 May

אחד מהזמרים המוכשרים ביותר ממאלי. ההופעה בפאריס היא חלק מסיבוב הופעות שמלווה את יציאת האלבום המצוין מ'במבה.
מוזיקה אפריקאית חמה ומקורית מאחד הקולות הייחודים ביותר בעולם

Cesaria evora/ Olympia -24 oct

הדיווה היחפה פוקדת שוב את פאריס, העיר שגילתה אותה לעולם בשנות השמונים. מוזיקת מורנה משובחת מהשגרירה העולמית של איי קאפו ורדה שבאפריקה

mrisa monte / Grand Rex - 30oct

מריסה מונטה היא ללא ספק המובילה שבזמרות הדור השני בבראזיל.האלבום האחרון שלה ממצב אותה לייד גל קוסטה ,אליס ראג'ינה ומריה באטניה. זו ההזמנות שלכם לקבל את בראזיל ופאריס בכרטיס אחד

Salsa Celtica - " El Camino"

El Camino- "הדרך", הוא תקליטה הרביעי במספר של להקת סלסה קלטיקה, אחת הלהקות הייחודיות בנוף הלטיני העולמי.

האלבום האחרון שלהם "Agua de la vida" (2003) הותיר בי רושם עמוק וחיכיתי לראות האם מדובר בשביב חולף של גאונות או שמא יש המשך למוסיקה המרעננת והייחודית שהלהקה מביאה איתה היישר מאדינברו שבסקוטלנד.

El Camino

כן, כן, אני יודע שסקוטלנד לא מסתדרת אסוציאטיבית עם שמש,עור שחום,חושניות או בקיצור - מוזיקת סלסה, אבל סלסה קלטיקה מוכיחה שגם ג'ינג'ים עם חצאיות בשם מקנזי יכולים להקרין סקס אפיל.

ההרכב הבסיסי כולל 11 נגנים, כולם למעט אחד שמגיע מונצואלה, נולדו וגדלו בסקוטלנד. מקימי ההרכב – מספרים שהם החלו לשלב מקצבי סלסה בהופעות היומיות שנערכו בפאבים בסקוטלאנד, לאחר שנחשפו לתקליטים של טיטו פואנטה. הקהל אהב (או לפחות היה שתוי מספיק בשביל לא להעיף אותם מהבמה) ובשנת 1997 נסעו חלק מחברי ההרכב לקובה על מנת להעמיק את הידע המוזיקאלי שלהם. התוצאה הייתה תקליט בכורה שזכה לביקורות אוהדות ומפרגנות. חברי ההרכב נאלצו לחכות עד לשנת 2003 ולצאת התקליט השלישי והמצוין - "Agua de la vida" , על מנת לזכות בהכרה בינלאומית.

ב El Camino מארחים חברי ההרכב עוד כ11 אומנים (בין השאר Eliza charthy שהיא בערך המקבילה הסקוטית לשושנה דמארי) שתורמים לאווירה המגוונת והססגונית שנשמרת לאורך כל התקליט. במידה מסוימת התקליט הוא הרבה יותר סקוטי מקודמו, אבל הסירו דאגה מלבבכם והיו בטוחים שאתם יכולים לארגן איתו רומבה כהלכתה ללא בעיה.

בנג'ו במקום טרס

אהבתי במיוחד את "Esperanza" – גואחירה נוגה בה הבאנג'ו הסקוטי מחליף את תפקיד הטרס המסורתי והכינור מיבב במקום החצוצרה. אחר כך מגיע סולו קלארינט, כליזמר סטייל, ב " Cafe Colando"-אחת הרצועות הטובות בתקליט.

חמת חלילים עם גוירו, דולסימר (המקבילה הסקוטית לקאנון) ובנג'ו עם טימבלס וקונגס, כל אילו משתלבים מצוין ומציעים אלבום אינטליגנטי ששורד את מבחן רחבת הריקודים ומבחן ההאזנה בבית.